חח מקווה שתאהבו
#קריאה מהנה!#
פרק א:
רכב ישן וכסוף האט ועצר בצד הדרך, האיש שנהג הוריד טרמפיסט.
מהמכונית הקטנה יצא בחור צעיר וחסון, הוא לבש חולצה וצבעה בורדו שדהה עם הזמן.
על חולצתו ריצדו המילים במנגינה רכה- 'טובה הארץ מאוד מאוד'. נדמה היה כי נחרטו המילים בבשרו ובנשמתו.
לרגליו מכנסי חאקי ארוכות,
משני צידי ראשו הסתלסלו ברכות פיאות ראש ארוכות
ולראשו כיפה גדולה המציינת בגאון את היותו יהודי.
היא הביטה בו שניות אחדות, ומיד חזרה והתכנסה בעצמה.
כבר הרבה זמן חיכתה שם, יושבת ומייחלת לרגע בו מכונית תעבור ותעצור לה, אולי תקדם אותה ליעדה.
"אני מגיע לראשון לציון" אמר האיש בנחמדות.
היא הנידה את ראשה בשלילה והעלתה על שפתיה חיוך מנומס. "תודה".
הטרמפיאדה מוקמה בהרי יהודה, באיזור הכי שומם ויבש שהכירה.
הבחור הוציא ספרון לימוד קטן מתיקו, והחל לומד בו. הוא שקע בלימודו, ורק לאחר דקות מספר הרים ראשו והווכח לכך שבחורה צעירה יושבת על הספסל בו הוא יושב. קצת מכונסת בעצמה, מדי פעם מרימה את ראשה לראות אם חולפות כמה מכוניות בודדות, או לחלופין - להציץ בעיניו.
כל תושבי האיזור קוראים לטרמפיאדה הזו "השיממון" כשמה כן היא - כמעט תמיד שוממת.
שוממת מאדם, ושוממת מכלי רכב.
סמוך לטרמיפאדה היה כפר ערבי קטן, והיא חששה לעמוד שם לבדה.
הוקל לה מעט כשהבחור ההוא הצטרף אליה. היא הרגישה יותר מוגנת.
פרק ב:
עוד מעט שקיעה, וחם. מאוד חם.
הוא הביט בידו ונזכר שהשאיל את שעונו לחברו שהזדקק לו יותר ממנו.
הוא היסס מעט, אך אין ברירה- "אהה.."
קולו הגברי, הצלול והשקט, אשר כמעט ולא נשמע - הדהד באוזנה.
היא הסיטה את ראשה אליו והוא שאל בנימוס- "את יודעת מה השעה במקרה?"
הפעם קולו נשמע יותר, בטוח יותר, אך עדיין חלוש ומהסס.
"עוד חצי שעה שקיעה" ירדה לסוף דעתו.
"תודה.. תודה רבה.." ענה בחיפזון ובפיזור הדעת.
'איך אשיג עכשיו מניין..' מלמל לעצמו וקם ממקומו. הוא התהלך בחוסר אונים, הלוך ושוב, הלוך ושוב. הרהר וחשב.. לבסוף ניגש לתיקו והוציא מתוכו סידור חום מעוטר. התרחק מעט והתייחד עם ריבונו של עולם, כיוון את ליבו לבוראו.
דקות ארוכות עברו והנה הבחור מסיים את תפילתו, חוזר לספסל עליו יישב מאז הגיע, ומתכנס בתוך עצמו, בדיוק כמו הבחורה שיישבה בקצה הספסל. כל אחד בעולמו, כל אחד במחשבותיו.
עד כאן לבינתיים....
פעם הבאה אני אשלח את פרק ג' וד'.
אשמח לתגובות
