ניקח למשל דוגמא את בדיקת חמץ:
אחד יקיים מצווה מתוך שימת לב לכל דקדוקי ההלכות,
מיד בתחילת זמן החיוב שלה (זריזים מקדימים),
והלב - אין גדר כזה בשולחן ערוך
(ומצוות צריכות כוונה לא קשור לכאן).
תוך עשרים דקות הוא מצא עשרה פירורים,
אמר 'כל חמירא' - וסיים עניין.
חוזר ללמוד.
השני, יתחיל עם לשם ייחוד, בנעימות, בשמחה,
יעשה על פי ההלכה, אבל ממש לא בלחץ
(זה החסידים הד"ל, לא אלה בבני-ברק מאה שערים),
יטבול במקווה במיוחד לפני כן,
יבדוק עם הנר והנוצה במשך שעות וכו'.
הבנת את העיקרון.
מישהו חסידי לרוב יקיים בכל מקרה,
אבל ישים דגש על הכוונה ולא על המעשה.
למה ליטאים כאלה - תשאלי אותם..
בגדול, כי התורה מעל הכל,
וצריך להקדיש בשבילה את כל הזמן האפשרי, במסגרת ההלכה.
איפה הגבולות - לדעתי, בשולחן ערוך ושאר הפוסקים שמקובלים בעם ישראל.
יש ששים ריבוא ישראל, שפרצופיהם שונים ודעותיהם שונות,
אלה רגשנים ואלה למדנים, אלה חסידים ואלה אנשי מעשה,
ומתוך המגוון הגדול תצמח הרמוניה גדולה. בע"ה