שבועיים ושוב כולם מתחילים, ואני איפושהו שם, מאחורה. אף פעם לא עם כולם. אף פעם לא בקצב.
תמיד תקועה.
אני בוכה.
אני יודעת שמותר. אבל זה לא עושה לי טוב.
בכלל, כלום לא עושה לי טוב.
והעל מפחיד, ורחוק.
וכלום לא מסתדר.
וכלום אני לא אוצה.
ואולי. אולי פשוט נחזור לישון?
אני יודעת, כלום לא יקרה מזה, אבל גם רע יותר מידי לא יקרה.
אני לא רוצה לחזור לפעם, שהייתי ככה.
אבל מה יש לעשות?
(ובעצם, אני כבר ככה)