א'. לבדוק עם עצמך את הדבר המתבקש - להבין שאת רוצה ויכולה להפסיק להיות מכורה למה שאת מכורה.

ב'. הרמב"ם כותב שמי שיש לו מדה לא טובה, איך הוא יעזוב אותה? אם הוא ילך בדרך בינוני הוא לא יצליח. אלא מה? הוא צריך ללכת בדרך הקיצונית במשך זמן מה, ולאחר מכן לחזור לדרך הבינונית [אם זה דבר שהוא לא רע, כמו מחשב. אם זה דבר רע - כמו סיגריות וכדומה, אז לעזוב לגמרי לתמיד].

ג'. צריך להאמין לרמב"ם. הרמב"ם ידע את כל החכמות, ואמר כך. אם הוא אמר כך - זה בוודאי נכון, ומי שילך אחריו [=אחרי התורה] - יצליח. מי שלא - כנראה שלא יצליח.

ד'. למעשה: תפסיקי להתמכר למה שאת מכורה אליו באופן טוטאלי. איך? אם זה אינטרנט ויש אפשרות - לבקש שינתקו אותו לכמה חודשים, או לאסור עלייך להתקרב לאינטרנט ואם ח"ו נכשלת והתקרבת - לתת לצדקה סכום כסף מסויים [וזה בדוק - כשזה נוגע בכיס, חושבים פעמיים..]. בכל מיני שיטות כאלו, ולפרוש מזה לחלוטין. אם זה דבר שאין בו רע, כמו מחשב [עם חסימה כמובן.. אחרת זה מסוכן], אז אחרי כמה חודשים אפשר לחזור לדרך בינונית [להיות בצורה נורמלית על המחשב, ולא הגזמתית].

ב"הצלחה!

אגב, באיזה שלב של התמכרות את?
הסכיתי ושימעי יום בחייה של מכורה טיפוסית:

"מה עושים כשמכורים?" או "איך גילית שאני בטטת מחשב?"

אני קמה בבוקר, אחרי שינה קצרה נטולת קפאין.
פוקחת את עיני המסרבות להיפתח, ומדליקה ת'מחשב. מתענגת על הדקות העלובות שיש לי בשעות הבוקר, לבדוק מה קורה בפורום.
בעודי מתמתחת בנסיעה לביה"ס, אני מהרהרת נוגות בפורום לימוד נהיגה.
בתפילת אני חושבת מה מתרחש ממש ברגעים אלו בפורום תפילה וישועה.
בשיעור יהדות, הלא הוא תושב"ע, אני חושבת בערגה על פורום 'בראש יהודי'.
בשיעור מוזיקה שאין לנו, אני מהרהרת בפורום 'צלילים ומוזיקה'.
בהפסקת 10, כשאני מגלה ששכחתי את שמונת הסנדוויצ'ים שהכנתי לי, אני נזכרת בגעגועים בפורום 'אוכל ומתכונים'.
האסוציאציה הראשונה שעולה לי בראש למראה הלחם החי עם עלי התרד המתים שחברתי מציעה לי, היא : 'טבעונות ואוכל אורגני'.
בהפסקת 12 אני נוהרת לחדר מחשבים. אני טיפה מתחזקת.
אח"כ שעתיים ספרות, אני חולמת בגעגועים רבים על פורום 'סופרים וסיפורים'.
וכאן מתחיל שלב הקריז: (לבירורים נוספים עיין פה).
בתחילה אני נהיית חיוורת. אח"כ חולשה פושטת בי. כל ורידי מצטמקים ואני מזיעה.
ואז אני מבינה- אני מכורה.
בשארים כוחותי אני מגיעה הביתה. אל המחשב אני ניגשת.
כוחות חדשים מוזרמים בעוקריי. הכל נראה פתאום ורוד.
-----
אגב, כל זה^^ היה רציני. אני באמת מרגישה שאני יותר חושבת על הפורום מאשר על החיים המציאותיים, וזה דפוק ממש. קשה. קשה. אני גם כבר בקושי מדברת עם בני אדם. רק בש"א פה. דוג'- השבוע אמרתי למורה- "אממ סורי, אבל אין לי עצבים לשחנ"ש איתך עכשיו... תוכלי להתחבר בין שבע-ארבעים-וחמש לרבע-לשמונה לצ'אט של ג'ימייל ונדבר שם?... תודה." דפוקה שכמוני.
ועכשיו עצה חכמה, הישר מתוך המוח המכור שלי-
כדי שלא תגיעי למצב שלי, מצב בו אני חושבת יותר על הפורום מאשר על החיים המציאותיים, ומפטפטת יותר בש"א מאשר במילים, אני מציעה לך  לקחת פטיש ולדפוק במסך.
בהתחלה זה יכאב לו, אבל אז הוא ירגע.
ואת תרוויחי המון שעות של זמן פנוי, להשפיע בלימודים וכד'. צאי החוצה, שחקי עם חברותייך בגומי ובחבל. לא כדאי לך לשקוע בפורום, זה אמנם נותן קצת שעות של בריחה מהבעיות, אבל עושה המון קרינה שישפיעו בשנים הבאות...
[טוב, ת'אמת היא שאני מרגישה שהפורם באמת עוזר לי וביגר אותי וכו', אבל לא כולם ככה. את נשמעת לי אחת שמתאים לה יותר לצאת החוצה ולקפוץ בחבל...]

בהצלחה

זה האסוציאציה הראשונה שעלתה בי.
מה עוד יכולהיות? סמים? סיגריות? קולה? מסטיקים?

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....