יש פה בערוץ איזה ניק שהחתימה שלו היא: "בת שלא רגישה זה נורה אדומה.."

כי בנות צריכות להיות רגישות.

וככל שהרגישות יותר גבוהה היא בעייני יפה יותר.

נכון, יש כאלה שיהיה להם קשה עם זה.

בדיוק כמו שיש כאלה שיהיה להם קשה עם משהי פחות רגישה.

יהיה אחד שיאהב את הרגישות הזו.

יהיו הרבה יותר מאחד.

אותו דבר לגבי אנשים בכלל.

יש כאלה שמתחברים יותר לאנשים רגישים ויש כאלה שיתחברו יותר לאנשים פחות רגישים.

אני אישית מכירה בנות שמרגישות מופסדות בגלל שהם לא רגישות. ומרגישות שבגלל זה אין להם חברות.

מי שאוהב יותר אנשים רגישים יתחבר אליך.

רגישות זו תכונה מדהימה ומוערכת.

אל תעצרי את הבכי.

בכי זו דרך להתנקות ותדעי לך שיש הרבה שהיו רוצים שהבכי יבוא להם בקלות.

אני ממש מבינה אותך, כי פעם הייתי כמוך.

והקושי הזה מוכר לי ממש..

כל הקטע של להסביר לסביבה מה קורה פתאום..

קיצור,

אני ממש מבינה אותך.

אבל עדיין חושבת שזו תכונה שכדאי לשמר.

וללמוד לקבל את עצמי איתה.

(יכול להיות שאם זה מציק אפשר להשתנות טיפה.

לא לשנות אופי, בכלל לא!

אלא לשנות את הדרך כאילו לעבוד עם הרגישות,

למשל לא לבכות מהר אם זה מפריע,

אבל לא בקטע שתרגישי נחסמת..

כאילו אם זה מפריע לך ולא לסביבה או משהו אולי אפשר טיפה לשנות..

לא יודעת, יצא מבולגן..

אבל מה שבטוח שהבסיס לכל שינוי שלא יהיה זה אהבה.

אהבה לעצמך ולתכונה)

בתור בן אני אומר - הלוואי והייתי זוכה להכיר מישי רגישה, רגישה מאוד אפילו..

שהיא אמיתית ופתוחה (ויש עוד כמה דרישות שלי. פנטזיות וכו וכו, אבל אני צעירררר בני 15 בראבקק)

קיצר...

את מצויינת!!

כאילו.. הכל כלול - משקפיים, גשר, פצעים, שיניים די גדולות ,שחיף רצח (תת תזונה ואוכל כמו חצי פורום) וכמובן שרירי מאוד.

הסמיילי של החנון זה פשוט דיוקן שלי רק שאני לא צהוב

מקווה שזה מכפר...

אבל בבקשה שגם הן יהיו שרוטות

אני מכירה הרבה בנות שמחפשות כזה אם אתה צריך תפנה אלי עוד כמה שנים

כן.. שדכו שדכו.. רק אם אפשר שהיא תהיה יהודיה.. אני משתדל וזה..

אני ניק אחר בערוץ ,אבל פתחתי אנונימי כדי שאני לא אתפדח להגיד לך מה שאני חושבת...

טוב אז.. שתדעי שאני ככ כזאת... בוכה המון!
ועוד פעם, לא בגלל שטויות, בדיוק כמו שאמרת... על דברים עמוקים, אישיים... 

( חח דוגמאות?  יוצא לי הרבה לבכות כשאני לומדת איזה ספר אמוני או משהו, על ספרי קריאה אין מה לדבר! אפילו סתם בכיתה.. המורה מספרת סיפור מרגש קצת והופ... הדמעות מתחילות..)

אבל... שתדעיי שאני חושבת שזאת המתנה הכי גדולה שה' נתן לי.

ואוו. אני פשוט מאוהבת בזה! זה כאילו התכונה הכי נשית וממהמת שיש.

תכלס... הרגישות הזאת, נותנת  להקשיב לחברה עד הסוף כשהיא משתפת אותי, להשתתף איתה באמת, לנסות לחוות את מה שהיא עוברת...וכן... הדמעות, הם אלו שעוזרות להעביר לה את זה, שאני איתה, לגמרי!!

הרגישות הזאת נותנת לי לחוות את העולם!
להיות מעבר לציניות ולחיספוס שהיום בתרבות המערב קיים ברמה אינטנסבית, שגורמים ללב להיסגר, לא להפנים, להיות אטום..

 תשמחי בזה! תאהבי את עצמך ככה!! תביני עד כמה זה זכות להיות אישה רגישה!!!

זוהו מאמיי.. אהה ועוד דבר אחד.. אל תעצרי את הדמעוותת!! זה דבר משחרר באמת... את יודעת כמה אנשים רוצים לבכות והם לא מצליחים?! ולך... לך זה בא טבעי!

בהצלחה נשמה! 

אני בן אדם רגיש אבל אני לא בוכה.. ואני לא מרגישה אם זה ממש בסדר כי כן הייתי רוצה לבכות בסיטואציות מסוימות שאני לא בוכה בהם,

את הצער ואת הרגשות שלי אני לרוב לא מוציאה בצורה של בכי... וגם כשאני כבר על סף דמעות אני עוצרת אותם בכח...

תאמת שהייתי מעדיפה כן לפרוק לפעמים בדמעות.. לא יודעת איך להסביר. מקווה שהבנת..

בקיצר, לדעתי זאת תכונה מדהימה..

 אני ממש מבינה שלא תמיד נוח לך איתה.. יש לי כמה חברות כאלה שהיתה להן תקופה כזאת של מלאא בכי וזה עבר באיזה שהוא שלב/ שהן הצליחו ללמוד לחיות עם זה...

לדעתי הבכי גם מביא להרבה דברים טובים.. נגיד קרבה לה', הזדהות, השתתפות בצער של חברות, עמ"י...

צריך לדעת לנתב את התכונה הזאת למקומות נכונים

נגיד כל פעם שתבכי תחשבי על הצער של השכינה (יש איזה משפט כזה שאני לא ממש וזוכרת אותו בדיוק.. משהו כזה 'מי שהיה יודע עד כמה גדול הצער של השכינה לא היה ממלא את פיו בצחוק כל זמן שהשכינה לא במקומה..') תחשבי על עמ"י...

ותנסי איך שהוא להגיע לאיזון, שהרי כל החיים שלנו אנחנו צריכים לשאוף להגיע לאיזון הכוחות שבנו..

מקווה שהבנת.. ושלא יצא מבולגן..

בהצלחה נשמה!!

(נכנסתי לפה / בהשגחה יותר נכון...) ,

 אני מאמנת ריגשית והשאלה שלך קראה לי....

גם אני מאוד רגישה. מאוד.

וזו אכן מתנה.

את רואה מה עשיתי עם זה... אני מאמנת ריגשית ואני עוזרת

לאנשים ללמוד לאהוב את עצמם ולפתוח את הלב.

בדרך כלל רוב בני האדם שונאים דווקא את מה שמיוחד בהם...

ואז הם עסוקים בלריב עם עצמם.

הפתרון הוא ללמוד לאהוב את מי שאני.

לחבק את עצמי ואת התכונות שיש בי- כלומר

דווקא את מה שאני הכי שונאת בי-

דווקא את זה ללמוד לחבק ולאהוב.

ה' לא נתן לך את זה סתם...

זה חלק  מהמהות שלך. חלק חשוב.

לאט לאט, כשתלמדי לאהוב אותך הדברים יגיעו לאיזון.

כאנחנו משתדלים לא להיות אנחנו זה רק יוצא יותר חזק (בדיוק כמו שכתבת)

וכשאנחנו מסכימים להיות אנחנו,

לטוב ולרע, הדברים נרגעים ואז הם פחות מציקים.

בהצלחה.

את נשמעת בחורה מדהימה

אני מקנאה בך כי לי מאווד קשה לבכות

אני מאחלת לך שתצליחי לווסת את הדמעות שלך לאן שצריך

רק תדברי עם ה יתברך

שכל זה הפיתרון, זה ההפך מרגש (שביל הזהב של הרמב''ם - ללכת לקיצוניות השנייה ואז להתאזן). את יכולה לחשוב לפני כל פעם שאת מרגישה מצב רגש קיצוני למה אני מרגישה ככה בכלל? למה זה טוב? מה התכלית של זה? וכו וכו, וכשאת תרגישי שאת מתאזנת בזה תפסיקי לשאול שאלות (ואם השאלות ממשיכות -להדחיק)

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....