היי לכולם!
כבר הרבה זמן אני מתלבטת אם לכתוב פה את כל הסיפור שעברתי לא מזמן, זה ממש מציק לי ואני לא מצליחה כל כך לשחרר.. החלטתי שאכתוב ומי שירצה, אני יותר מאשמח שתגיבו מה דעתכם...
זה יהיה קצת ארוך, מתנצלת מראש..
לפני יותר משנתיים הייתי בחתונה של חברה ושם הציעו לי בחור שלפי מה שסיפרו לי לא כ"כ מצא חן בעיני (לא ראיתי אותו), הייתי ואולי אפילו עדיין בחורה סטיגמטית מאוד. רציתי רק בחור משכיל, ובחור שפתח עסק עצמאי (מצליח יש לומר) לא בא בחשבון. והמשפחה לא כ"כ אי איי איי וכו' וכו' סטיגמות כאלה ואחרות. דחיתי את ההצעה בטענה שכרגע אני לא פנויה. לאחר שנתיים ההצעה הגיעה שוב, מ 5 מקורות שונים ומפתיעים בטירוף באותו זמן(!!), יום אחד, לפני שהחזרנו להם תשובה,טיילתי עם אחותי באותו אזור שבה נמצא העסק של אותו בחור (בלי שידעתי מזה) ונכנסנו למקום כי רצינו לקנות משהו, בלי שום קשר אליו. כשראיתי אותו, פתאום הנתונים התחברו לי ומיד הבנתי שזה הוא, מאותו רגע הבנתי שאני רוצה לפגוש את הבחור, מאוד. הוא מצא חן בעיני, הזריזות שלו, המראה החיצוני, אופן הדיבור שלו עם הלקוח ועם העובדים.. משהו בו סיקרן אותי. לא הייתי צריכה להתאמץ הרבה בשביל שזה יצא לפועל. אני אקצר לכם..
נפגשנו בפעם הראשונה, הפגישה היתה מוצלחת מאוד. וכן פגישה שניה וכו'.
פגישה שלישית, הוא שאל אם אני אוהבת את האזור שבו אני גרה ואמרתי שלא. שיתפתי אותו בחלום שלי לגור בירושלים. הוא לא התלהב. ואמר שהוא מאוד רוצה לגור בשכונה שבה הוא גר כיום. הייתי בהלם. זו לא שכונה לגור בה זוגות צעירים, זו לא שכונה לגדל בה ילדים. אני לא רוצה. כמובן שהבעתי את הפתעתי אבל לא ידעתי עד כמה שהוא רציני לגבי זה. הייתי בטוחה ש'יעבור לו'.
אני חייבת להדגיש נק' מאוד חשובה- השכונה הזאת לא רק שלא מצאה חן בעיני באופן כללי, אלא הוא מגיע ממשפחה מרובת ילדים וכל המשפחה כולל נשואים, כולם דודים דודות כולםםם גרים באותה שכונה!! והשכונה היא לא מאוד גדולה.
המשכנו להיפגש, דיברתי על זה עם הקרובים לי, חלק אמרו שממש לא כדאי וחלק אמרו שכל עוד הוא לא מבקש ממני לגור עם ההורים שלו באותו בית- זה לא נורא בכלל. ואני, אני לא הייתי מוכנה להתפשר, לא הייתי מוכנה לזה.
כל פגישה דיברנו על זה, בין אם בציניות, בהומור, או ברצינות. אפילו פעם אחת דיברנו רק על זה כל הפגישה, שבה הוא אמר לי שהוא לא מוכן לצאת מהמקום הזה והוא גם הסביר מדוע..אמא שלו חלתה במחלה ל"ע והוא מאוד מאוד מאוד קשור ומחובר אליה בפרט ולכל המשפחה בכלל. והוא הסביר לי מאוחר יותר ש"הוא לא יסלח לעצמו אם יקרה משהו והוא לא יהיה שם". המשפחה שלו מאוד סומכת עליו, בכל דבר פונים אליו..
בקיצור, הפגישות המשיכו להתקדם ואני תקועה שם.. הגענו עד פגישה 12 והוא כבר הספיק להכיר את המשפחה שלי, והזמין אותי לשלו.
וכל החששות שלי היו נראים לי נכונים כשראיתי את המשפחה שלו. אמרו לי שאמא שלו שטלתנית (ח"ו לא שופטת אותה), האחים אמנם מאוד מאוחדים ודואגים אחד לשני, אבל מדברים אחד לשני בחוסר כבוד- מפגרת סטומה..,
אחותו ואמא שלו הן רואות חשבון, ואני לומדת כרגע ראיית חשבון, ואמא שלו- "אני לא חושבת שאישה צריכה ללמוד את זה, אשה צריכה להיות או אחות או מורה". הייתי בהלם.
עלו שאלות מקצועיות בתחום, הן ציפו שאענה.. מהלחץ התחלתי לגמגם, הובכתי נורא.
אבל בסה"כ הם משפחה עם המון אמת, תורה, משפחה עם שמחה, מסתפקים במועט ואנשים פשוטים צנועים. דווקא על זה לא ידעתי להסתכל אז..וחבל.
פחדתי, פחדתי שלא אסתדר שם, כולם פלפלים ושהם "יטרפו אותי חיה", נלחצתי, היום אני מבינה שזה היה מאוד מאוד לגיטימי מצידי להלחץ.
אחרי שחזרתי קצת בהלם ממה שראיתי, החלטתי שנעשה עוד פגישה ואני אסביר לו מה הם באמת החששות שלי, וכך היה, הסברתי לו שאני מגיל 0 חיה עם סבא סבתא באותה דירה. שזה קשה, שאמא שלי סבלה מה'חמולות' האלה הרבה, שאנחנו- אחים שלי ואני,סבלנו וסובלים מזה המון, לא רוצה לחיות ככה, אני רוצה שהקשר שלי עם המשפחה של בעלי יהיה קשר טוב, לא רוצה שזה יהרס. ושאנחנו סתם מכניסים את עצמנו פה לניסיון בזוגיות. וביקשתי שלפחות לשנה הראשונה, לפחות, נתפוס מרחק של מינימום 15 דק' הליכה (ולא כמו שזה- 5 דק' בקושי). באמת בשביל הזוגיות. ביקשתי משהו בשמיים? מידי מטורף? אני באמת באמת רוצה לשמוע מה דעתכם על הבקשה שלי בהתחשב בנסיבות שלי ובנסיבות שלו.
הפגישה הזו היתה ביום רביעי, ומאז הבחור נעלם, אפילו לא שבת שלום, רק במוצש הוא התקשר ואמר ש"זה גדול עליו, הוא לא יכול לעזוב את אמא שלו". (אבל לא ביקשתי לעזוב את אמא!!) וזהו, שם זה נגמר.
מה בסה"כ הרגשתי בפגישות איתו? היתה מציאת חן, רציתי אותו.. כלומר, היו לנו שאיפות דומות, רצונות, הסתכלות על החיים, הרבה מאוד דברים משותפים. אני נהניתי בפגישות והיה נראה ונשמע שגם הוא, ממש חשבתי שאוטוטו אני עומדת להתחתן, כי חוץ מהעניין הזה של איזור המגורים הכל היה פשוט מושלם. . מסתבר שלא מספיק.
דיברתי עם מישהי שמאוד מבינה בשידוכים ויש לה ניסיון רב עם בחורים ובחורות , היא עצמה גם שדכנית, כשסיפרתי לה את כל הסיפור היא אמרה לי שממה שאני מספרת לה זה נשמע שהבחור אמנם ראה בחורה עם נתונים טובים, כלומר מידות והשכלה ושאיפות וכו' וכו' ובמהלך כל הפגישות איתי הוא חיפש את החיבור, את הקליק, וכנראה לא מצא, ובגלל זה היה לו קל יחסית לוותר עליי ועל כל ההתאמה שכן היתה שם.
השתכנעתי לזמן מה..
לא עברו חודשיים מאז שהקשר נותק, החלטתי שאני לא מוותרת ואני מחזירה את ההצעה הזו, ואני מוותרת על ההתעקשות המטופשת שלי לא לגור בשכונה שלו, ואז כשדיברו איתו על להחזיר את ההצעה הוא אמר שהוא מאורס כבר... הבחור מאורס!
הרגשתי שחרב עליי עולמי..
הרגשתי שעשיתי טעות, טעות חיי. הרבה ממה שביקשתי מאלוקים על הזיווג שלי- היה בבחור הזה! איך יכולתי לוותר, איך התעקשתי על כזה דבר?! הרגשי הכי מושפלת, מובכת, מטומטמת שויתרתי עליו!
אני לא יודעת מה לחשוב, האם פספסתי פה את הזיווג שלי? כי עכשיו כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה שזו הייתה התעקשות כ"כ כ"כ מיותרת וטיפשית. הייתי מוצאת דרכים להסתדר עם המשפחה שלו, לא?
אני רוצה לציין עוד דבר, הוא לא ניסה אף פעם לשכנע אותי, הוא רק הציב לי עובדה- "אני רוצה לגור שם."
הוא אמר לי פעם אחת שהוא בעצמו לא יודע איך הוא יסתדר שם, אולי הוא עצמו לא יהיה לו טוב שם והוא יבחר לצאת משם. לא היה שיח מצידו עלינו, על הביחד, איך אני אסתדר שם.
הוא לא ניסה לשכנע אותי ש.. טוב, בואי נראה איך נסתדר שם ביחד, נתחיל שם, ואם נראה שזה לא הולך טוב כמובן שנשקול הצעות אחרות.. לא היה משהו כזה.
אני כבר מבולבלת.. רוצה להיות שלמה עם ההחלטה ההיא. רוצה להרגיש שלא החמצתי כלום. שעשיתי את הדבר הנכון.
אולי בעזרתכם זה יקרה..
סליחה שזה כזה ארוך, פרקתי...
תודה לקוראים ולעונים!
) אחרי שנפרדתם. אחרי קשר ארוך.