עד אמצע השישית הייתי הילדה הכי בטוחה בעולם.
בטוחה במי שאני. בדרך שלי.
עד אמצע השישית הייתי הילדה הכי רגועה בעולם.
זאת שעטופה בחיבוק ההורים, חיבוק החברות. בכללי, בחיבוק.
מכירים את הילדה הזאת שתמיד אהובה (גם כשאומרים עליה שהיא סנובית. וגם שיש לה בנות שפחות מתחברות למי שהיא)? זאת שאפילו ידועה בשכונה? זאת שאנשים גדולים מבקשים ממנה דברים? זאת שסומכים עליה בעיניים עצומות? כזו הייתי.
אבל, הייתי.
כלפי חוץ, אני אותה אחת.
אבל בפנים? בואו לא נדבר על הבפנים. או שכן כי כמה אפשר לכלוא את הכל?
באמצע השישית קרה את מה שקרה ומאז, המסכת הנוראית הזו פשוט לא נגמרת. אז נכון, הדברים התרככו וזה השתפר. אבל בלב שלי יש חורבן.
פעם נאמר בקול, ולרוב מתחרב לו הכל בשקט. בשקט מחריש אוזניים.
מאמצע השישית אני כבר לא בטוחה בדרך שלי. לאחרונה זה קצת החריף.
מאמצע השישית אני נאבקת, יום יום.
מאמצע השישית פתאום הבנתי כמה נוראי זה לריב. עם. ההורים.
מאמצע השישית אני מתחבאת. מעצמי.
מאמצע השישית אני מנסה לזעוק, והקול נותר תקוע.
מאמצע השישית אני פשוט לא אני.
אני חושבת שייעשה לי טוב להעלם.
אני רוצה להעלם, להתאדות.
אני רוצה לא להיות קיימת.
אני רוצה להפסיק לכאוב, לטעות, להיות נושאת המצפונים הכי טובה בעולם.
תשנאו אותי גם.
זה יקל עליי בהכל בעיקרון.
אני אברח
אני אתעלם
אני אשנא אתכם גם
גם אותך אני רוצה לשנוא, לא תמיד מצליח
ואני מעריכה אותך, איש קטן
כל כך
אבל
אופ