הן כבר היו ממוסטלות.
נשארתי בבית כדי לחכות לאבא ואמא והוא.
שבוע הם לא בארץ. לא נפרדתי מהם אפילו..
רציתי לקבל את פניהם.
רציתי חיבוק מאבא. רציתי לחבק אותו.
ארבע שעות ניקתי את הבית לכבודם.
הכל מסודר, מתוקתק. והופ.
הן השתגעו. התחילו לבכות, לא רצו לאכול.
הבנתי שאין אבא ואמא. אין חיבוקי.
אני צריכה ללכת לבית שלהן.
שתיהן עם פיגמות, עוד מהבוקר. ארגנתי את התיק שלהן ושלי וקופסא עם אוכל טוב.
הן לא רצו לבוא. הבנתי שאין ברירה אלא להתקדם לדלת היציאה.
תיק על הגב. שתי שקיות של הבנות. קופסא של אוכל ושקית זבל. בכל זאת, רציתי הכי נעים ונקי לאבאמא והוא.
והן צרחו. וכל הבלוק שמע.
הן נגררו אחרי ברחוב. שתיהן מחזיקות בי בחולצה מאחורה. אני כמעט נופלת.
אני הולכת לזרוק איתן את הפח, ועדייו צרחות.
ובכי.
ועלינו בבלוק שלהן, ועדיין בכי.
(ברחוב עברו בנים ובהו בנו כאילו היינו מחזה מיוחד.
לא, אני לא דודה מתעללת. לא הרבצתי להן, לא צעקתי עליהן, תרגעו, הן בוכות ומותר להן לבכות.)

הגעתי לבית שלהן.
בלי צעקות, רק עם המון חיוך ורוך בקול
הרגעתי אותן.
פתאום הן אכלו.
ונרגעו.
וחייכו.
ודיברנו. והן חיבקו אותי. והן להן נשיקות.
והן מחייכות.
וכאילו, כל הבכי והצרחות והפדיחות שהן עשו לי ברחוב, לא היו.


אני דמעתי מתסכול.
אני רוצה להיות הכי טובה שיש.
אני מוותרת על המון דברים בשבילן.
אני משתדלת להיות הכי ניחוחה שיש. הכי אזורה בסבלנות אין קץ.
אני רוצה להיות טובה יותר.

אני אוהבת אתכן. סליחה שהייתן צריכות ללכת עם פיגמה. אני יודעת שאתן לא אוהבות את זה.
אני יודעת שאתן מתגעגעות.

))