אני שוכבת על הדשה הקר. הלח.
מביטה למעלה, לעולם הקסום שבתחום החלומות בלבד.
פעם ניסיתי למשש, אולי קצת להריח.
הוא גדול עלי.
אני מחפשת את הכוכב שלי, זה שמרגיע אותי כשקשה
שמלטף ודואג.
כשבחרתי אותו, הוא היה ליד הירח.
הירח שמסתכל עלי. בוחן. רואה כל קמט של פחד בפני.
שצוחק בפני בפראות
מוציא אלי לשון ומורט את שערותי
שמופיע בחושך. אז, כשרע לי.
הכוכב שלי עמד שם מבויש.
משייט אלם, וכנוע כמו עלה בשלכת.
'הי אתה, כוכב שלי' לחשתי אליו בצעקה מהדהדת,
כזו ששוברת לי את הדממה שבלב.
'אתה שם? אני מחכה.
חסר לי קצת חום. כן, חום.
כזה שיעשה לי טוב ונעים בנפש.
ושיר אם אפשר
שילטף אותי חזק, שיתנגן כמו הרוח'
אני מקווה שהוא שומע אותי, וממשיכה עם שתיקה רועשת.
כזאת שלא נחה לרגע. שמטלטלת את עולם החולמות שלי
'תבקש מאלוהים שישלח לי טוב.
תגיד לו שאני פה, שלא ישכח'
הו. איזו הקלה
אני מרגישה איך אני מתמלאת
'תודה כוכב' אני אומרת באפיסת כוחות
הלב שלי רגוע יותר. זה עושה לי טוב