לא חושב שיש רב גדול שמוכן לעשות דבר כזה.

זה לתת אופציה לשוות אל כל חייהם לפני כן ל"בעילת זנות", בגלל מקרים, שאחרי הכל הם מאד ספורים, של קשיי "עגינות".

כתובה זה משהו אחר. מלבד שהיא מסדירה גם מציאות של אלמנות ל"ע, הרי שיש לה גם ענין שלא תהיה קלה להוציאה, כפי שכתבת, כי זה "עולה", ויחשבו.

אבל כאן מדובר על מציאות שהנישואין יפקעו. אי אפשר להפקיע נישואין "מכאן ולהבא" ללא גט. שכן, התורה קובעת שאשה יוצאת "בגט ובמיתת הבעל". אז הדרך היחידה לכאורה, היא "אפקעינהו רבנן לקידושיה". ומלבד שזה לא פשוט לביצוע - אבל הכוונה שבי"ד מתנים שבתנאים כאלה וכאלה, הקידושין פוקעים למפרע. וכלשון המקורות "שוויהו לכל בעילותיו בעילת זנות". נו.. להסכים על דבר כזה...

ב. מקרי עגינות אינם רבים. והאמירה שהאשה "בעמדת נחיתות" אינה מדוייקת כלל וכלל.

ראשית, הרי התורה קבעה את זה לא "בטעות". האיש מקדש את אשתו, והוא גם - כשקורה ל"ע - מגרש. יש לכך יסודות מאד עמוקים ובהירים, שלא כאן מקומם. מכל מקום, אינו יכול לקדשה או לגרשה בעל כרחה. בכך נוצר האיזון המתאים. אבל עדיין, האקט הוא בידיו. זה מאזן את האחריות שלוקח על עצמו בנישואין - וגם את החובות של"ע בגירושין. אם היתה אפשרות "שווה", היה נוצר מצב שצד אחד יכול "לשחק" בענין, והצד השני ישלם... ולצערנו, גם היום זה קיים בצורה מופרזת לא פעם. 

כך שהמצב הנוכחי, גורם לכך שבי"ד יוכלו, לפי המצב הספציפי, "ללחוץ" על איזה צד שרואים לצודק, כדי שגם יתבצע מה שנכון, וגם בתנאים הגונים.

על כן, כמו בעוד דברים, צריך להיזהר שלא לקלקל מכלול שלם בגלל מקרים קיצוניים.

ההסכמים שמוכרים לי הם הסכמים שכוללים תשלום במקרה של אי מתן גט.

לא הסכמים שמפקיעים נישואין.

יש רבנים שמתנגדים להם [למשל, הרב אוריאל לביא] בגלל בעיה של גט מעושה.

שמתי על המון מקרים מהסוג השני

ועל אף אחד מראון

לא אומרת שזה לא קיים - ההיגיון מחייב שכן, רק לא במאזן שציינת.

האם בלעדיהם לא תהיה אישה זכאית למזונות כל עוד לא קיבלה גט?
האם לדעתך צריך ממשית לעודד נשים לאבד את זכויותיהן?

אז זה כן קשור.
מדעית, זה מספיק שאני - אדם אחד - לא "יחשוב שיש".

זה נשמע לי משעמם לדון בשאלה מה אנשים חושבים. אז למישהו זה נשמע מוזר שיש כך וכך נשים שמסרבות לקבל גט, וכך וכך גברים שמסרבים להעניק גט. בסדר, שיהיה. יש גם את אלו שיחשבו שזה מוזר שאישה נחשבת כמי ש"מקבלת" גט, וגבר נחשב כמי ש"נותן".

בעיניי זה הרבה יותר מעניין, וגם חשוב, לשאול אילו הכנות דרושות לחיי נישואין, והאם המסגרות שההלכה הרבנית בישראל כיום מספקת הן טובות די הצורך לכך. שליש מהזוגות בישראל מתגרשים. נשמע שיש כמה דברים רציניים לתקן שם, ושם, ושם.

הבהרתי את דעתי שכל מה שלפחות בישראל מכונה "הסכמי קדם נישואין" הוא סתם צחוק מהעבודה והתחמקות מטיפול רציני בבעיות.

היא ציינה, כתגובה ל"מוזר" של פסידונית, שמה שאכן די מקובל לחשוב בגלל רושם מהתקשורת וכו' - 

ואינו נכון עובדתית - מוכיח את הכח של ארגוני הנשים שעומדים מאחורי ייצור התודעה הציבורית שאלו הנתונים. וזה כמובן נכון, לצערנו.

ולא דיברה כלל על מה שמגיע למישהי.

ובנוסף, העלתה סברה למה יש מסרבות כאלה. ואמרה שיתכן שרוצות "למשוך" את תקופת הביניים שמקבלות בה כסף להבנתה, כדי לסחוט תנאים משופרים אח"כ. 

לצערנו, אין דברים מסוג זה מופרכים, כמו שיש לפעמים גם ההיפך - עיכובים מהצד השני לצורך תנאים "טובים יותר".. 

ה' יצילינו מכל מיני "חוכמות" כאלה..

אז כנראה שהם חשבו שזה מספיק חשוב. מה השתנה בימינו שצריך להוסיף עוד משהו?

וממתי רבנים מופקדים רק על ההלכה במובן הצר של ביטוי?

תפקידם גם להורות איך לחיות נכון באופן כללי.

הרב שלי אמר שזה פוגע באמון בין בני הזוג והמליץ לא לעשות את זה אלא אם כן יש איזה סיבות חריגות.

וכך רוב האנשים מהציבור הדתי, דומני.

כי זה נראה כאילו חושבים על גירושין עוד לפני התחתנו. וכאילו זה "בראש" וברקע.

ואל תשיבני ממה שיש בכתובה, ששם כבר התקבל כחלק מהטקס החגיגי, וגם לא מוזכר שם גירושין ולא מוכוון רק לזה.

אינני יודע מה באמריקה, בפרט אצל הקהילות האורטודוכסיות, אבל שם המציאות שונה בהרבה דברים.

ובכללי - אני לא מתלהב מהענין. 

גם אם נניח שההסכם לא בעייתי, [לא ברור לי כלל, אבל נניח לצורך העניין], לא אמורים להתחתן כשחושבים שיש סיכוי סביר שיהיה צורך להפעיל את ההסכם.

אז למה לחתום עליו בכלל? [על הצד שטוב לחתום עליו, שלא ברור לי כלל].

1. כביטוח מפני מקרים חריגים ונדירים.

2. מתוך מחשבה שכנורמה חברתית זה טוב, בגלל הנדירים, ובגלל אלה שהתנהלו מלכתחילה בצורה בעייתית בבחירת בן הזוג [מסונוורים וכדומה].

הזהירות הבסיסית היא בבחירת בן זוג מצד אחד, ומהצד השני, לא להתנהג בצורה שעשויה לגרום לצד השני יעדיף את הנקמה על שיקום חייו. [בשלום בית, או בגירושין במקרה הצורך]

ואם זה ביטוח למקרים נדירים, עדיף לוותר על זה שהצד השני לא מסכים מאשר לוותר על הנישואין.

במנותק מדעתי בענייני ההסכם.

ההתעסקות בענייני הממון היא תמיד לא נעימה ולא רומנטית. לכן בעבר היו סוגרים את ענייני הכתובה מול ההורים ('לית כתובה דלית בה תגרא'), וגם היום בציבורים גדולים מקובל שאחרי ה'וורט' הזוג יוצא וההורים סוגרים ביניהם את ענייני הכספים, (ואם צריך גם מתווכחים). אם הוריך רואים עין בעין את העניין כמוך, מציע שהם יפנו להורי הכלה.

בלי קשר - התגובה שלה היא טבעית מאוד לבחורה דתיה ובוודאי אם היא חרד"לית, וזו בוודאי לא סיבה לנתק את הקשר.

אמריקה לא שייכת לדיון כזה במקומותינו, כי שם מקובל שיהיה prenup או premarital אבל זה סוג של נורמה חברתית שאנחנו לא מכירים ("נדרים" וכדומה).
ההסכם היחיד שרלוונטי בישראל הוא הסכם ממון, וזה כמובן נוגע אך ורק לאליטות הון שמן הסתם אף אחד מהחברים בהן לא בדיוק גולש לכאן.

כשעלתה בזמנו האופציה הזו אצלנו לא סירבתי לה עקרונית אבל הכיוון היה להכין גם מסמך דומה שהיה עוסק במה שחשוב לי.

בסוף גם זה וגם זה לא קרה.

זה מצב שבמקרה גירושין ל"ע מאפשר לזוגות שרוצים לפגוע זה בזו לעקוף את בתי הדין הרבניים בלי לעבור על החוק האזרחי. לפיכך לרבנים חשוב שיהיה הסכם שמחייב את שני בני הזוג לדון בדין תורה.

בארץ דיני אישות הרלוונטיים להלכה הם חוק מדינה שקשה לזלזל בו. מעבר לזה בארץ חוששים שעצמאות נשית מוחלטת ע"י הסכמים מעין אלו, תהרוס את מוסד הנישואים שבמהותו הוא "בית אב" ותהפוך אותו למשהו שביר וארעי שניתן לפרק אותו בגלל עניינים של מה בכך. ממילא בעשורים האחרונים יש רבנים המאשימים את הרבנות הראשית בכניעה לגחמות הרומנטיות והאגואיסטיות של הציבור. אפילו ברמה שמטילה ספק בכשרות הגיטין שלה. יש לרבנות מקום לחשוש שאם היא תכשיר הסכמי קדם נישואין יווצר קרע חמור בעמ"י ח"ו.

מה הקשר בין הדעות שהבעת לשאלה שנשאלה בפתיחת הדיון?
ומנין לך שנושא הדיון הוא הסכמים שבהם הנושא הוא חיוב בני הזוג לדון בדין תורה?

חשבתי לתומי שאני יודע למה בארץ אין מספיק מודעות להסכמי קדם נישואים. עפ"י הבנתי הדלה זה בהחלט קשור לעובדה שלרבנות ולרבנים בארץ אין עניין בהסכמים כאלה ומשלל סיבות הקשורות להלך הרוחות הציבורי בנושא דיני אישות.  

משלוש סיבות:

א. סיבה פרקטית.

ב. סיבה הלכתית.

ג. סיבה חברתית.

סיבה פרקטית:

רוב תיקי הגירושין הנמשכים שנים, והרבה ממקרה העגינות, מגיעים כתוצאה מאי עשיית הסכם ממון, ובעקבות כך מריבה ודיונים מתישים על הרכוש. (לפעמים על שקלים)

במקרה של הסכם ממון רוב הבעיות הממוניות נפטרות.

סיבה הלכתית:

כידוע הוא שעל פי ההלכה היהודית ברוב המקרים רוב הרכוש שנצבר בחיי הנישואין שייך לבעל. כמו כן מעשי ידי האישה, קרי המשכורת שלה גם כן מגיעה לבעל.

על פי המשפט הנהוג היום, בענייני רכוש ביה"ד כפוף לחוקי המדינה (חוק יחסי הממון) אשר נוגד את ההלכה היהודית.

מצב זה בו ביה"ד אנוס לדון שלא ע"פ דין תורה, פעמים גורם לשאלות על כשרות הגט במקרה של כפיית הגט על הבעל.

ככל הנראה זו הסיבה שבהרה"ב נפוץ יותר הסכמי ממון, משום שבהרה"ב יש הפרדת דת ומדינה, ורוב תיקי הרכוש מגיעים לערכאות שלא ע"פ דין תורה ולכן הפתרון היה לעשות הסכם ממון, להבדיל מבארץ שכביכול נושאים אלו נידונים בבתי הדין.

סיבה חברתית:

למעשה רוב ציבור שומרי תורה ומצוות נמצא בבעיה כשמגיעים לדון על הרכוש בגורושין, שהרי ע"פ דין תורה כל הרכוש ומעשי ידי האישה מגיע לבעל.

למותר לציין שאף אישה לא רוצה לצאת אחר הגירושין רק בבגדיה עליה, בעוד שפעמים את רוב הרכוש המשותף נרכש מכספה.

יהיו אף שיאמרו שדין התורה והנסיבות שהובילו את חז"ל לתקן תקנות אלו לא רלוונתיות להיום (כגון מעשי ידיה תחת פורקנה) ואף יוצר עיוות דין, ומציב את הנשים במצב בלתי אפשרי.

לאור המצב השורר כיום וריבוי מקרי הגירושין, הסכם ממון המסדיר את ענייני הרכוש בין בני הזוג יפתור בעיות רבות, בפרט בציבור שומר התורה והמצוות.

הן אמת כי המצב בו דנים על גירושין עוד קודם הנישואין הוא איננו מומלץ ובריא, אך נראה לי כי באם זה יהיה נורמה רווחת בציבור, לא תווצר כל בעיה כשם שדיונים על כתובה אינם גורמים בעיה.

בפרט אם עניינים אלו לא ידונו בין בני הזוג אלא ע"י ההורים ככל ענייני הממון, או לחילופין ע"י צד ג' למשל רב כלשהו, לא נראה לי שתהיה בעיה.

לבד מכך  לדעתי התועלת שתיווצר בעשיית הסכם ממון גוברת על הנזק שבעשייתו.

לפי ההלכה המקורית - הרכוש שייך לבעל, אבל

1. הוא (ורק הוא) חייב במזונותיה של אשתו, והכתובה זה סוג של מזונותיה לשנה שאחרי הגרושין.

2. הוא (ורק הוא!) חייב במזונות ילדיו.

(למעט נכסים שאשתו הביאה לפני החתונה)

החוק בישראל שונה. חוק יחסי ממון חילק את הרכוש בשווה, אבל בפועל ממסמס את הכתובה וגם בנושא של מזונות יש מלחמה שלמה של אבות גרושים שכנראה תוביל מתישהו לשינוי החוק ולהטלת מזונות על נשים.

נ.ב. אם זכרוני איינו מטעני הכתובה היא בכדי שלא יהיה קל בעיניו לגרשה, אין קשר למזונות.

ומה הוא מכיל?

יש הסכמים שנועדו למנוע מצב שצד אחד מעכב את הגירושין.[ולגביהם יכול להיות חשש שהם יצרו מצב של בעיה בכשרות הגט, בגלל יצירת כפייה],

יש הסכמים שנועדו לקבוע את חלוקת הרכוש, בגירושין או בירושה.

נראה לי שההסכם שיותר מדובר היום זה הסוג הראשון שהזכרתי, אם כי גם השני קיים, ובפרט במקרים של נשואין שניים, ולפעמים כשיש גם ילדים לא משותפים וכו', וגם העניין של ירושה לפעמים נראה לא כ"כ רחוק.

נראה שאתה מדבר על הסוג השני.

לא כ"כ לי ברור מה אתה מצפה שזוג צעיר יכתוב בהסכם כזה, ואיך ההסכם ימנע דיונים מתישים על הרכוש.

האם הכוונה חלוקה שוה בשוה של הרכוש, בלי להתחשב כמה כל אחד הרוויח?

ומה לגבי מקרה שאחד עבד קשה והיה המפרנס העיקרי, ובן/בת הזוג היה בטלן לאורך השנים, ובעיקר בזבז כסף?

האם הכוונה שכל אחד מקבל לפי הכנסותיו-

ואם האישה הרוויחה קצת, אבל טפלה בכל עבודות הבית וגידול הילדים, וזה מה שאפשר לבעל להתמסר לעסקים?

ומה לגבי מזונות ילדים - גם זה יופיע בהסכם? זה גם סיפור כספי גדול, ואי אפשר לקבוע אותו לפני שיודעים מה הצרכים של הילדים ומה יהיו מקורות ההכנסה של שני ההורים כשזה יהיה רלוונטי.

[ובכלל בגלל שזו התחייבות כלפי הילדים ולא כלפי האישה, ויתור של האישה על חלק ממזונות הילדים כנראה שלא יהיה לו תוקף.]

הוא מכיל מה שכל הסכם ממון סטנדרטי מכיל, כשבדרך כלל עניינו הוא כיצד תתבצע חלוקת הרכוש.

לא מבין את הבעיה לכתוב כיצד תתבצע חלוקת הרכוש?

ברור הדבר כי הסכם כזה ינוסח ע"י בעל מקצוע העוסק בתחום, היות ולבני הזוג אין מושג בעניינים אלו.

אכן אתה מעלה שאלות ובעיות נכונות, אך שאלות אלו רק מחזקות את הצורך בעשיית הסכם ממון, ובהכנסת סעיפים ספציפים לגבי הבעיות שהעלת.

והאמן לי כי יש הסכמים מפורטים הנותנים מענה לרוב הבעיות העלולות להיווצר.

אני מאמין שאף לאחר ההסכם יוותרו דברים שאפשר להתקוטט עליהם, אך רוב הרכוש יגולם בהסכם ומימלא רוב הוויכוחים יתייתרו.

לגבי מזונות ילדים כפי שכתבת, לרוב הסכם זה לא תקף כך שאין כל טעם לעשות זאת.

יוצר פתח נרחב לוויכוחים על המציאות.

אם למשל אתה מבדיל בין מקרה שבו אחד מבני הזוג לקח על עצמו את עבודות הבית, למקרה שלא, אתה פותח מרחב ניכר לוויכוחים מה הייתה צורת התנהלות המדויקת של הבית לאורך השנים [גם עובדתית, וגם לגבי המשמעות של זה, הוא בישל והיא ניקתה, האם זה אומר שנשאו בעבודות הבית באותה מידה?]. 

אם ידוע לך, על 'הסכמים מפורטים הנותנים מענה לרוב הבעיות העלולות להיווצר' תאמר על איזה הסכמים מדובר, ואיך הם פותרים את הבעיות, אל תבקש ממני להאמין לך שהם קיימים.

בגדול, במשך השנים מצטברים יותר ויותר חוקים, שמפרטים יותר ויותר. [לאו דווקא ביחס לדיני משפחה].

זה לא השאיר את עורכי הדין מחוסרי עבודה, ולא קיצר את הדיונים המשפטיים. להפך.

וחוץ מזה, האם תחתים את בני הזוג על חוברת שכוללת הסכם מפורט סטנדרטי, או תושיב עו"ד משני הצדדים שיכינו חוזה מפורט לצורך כל זוג וזוג בפני עצמו?

התכוונתי לומר כי בגלל המורכבויות ראוי כי בני הזוג יעשו הסכם.

אין כוונתי הייתה כי בהסכם יכתב כי באם האישה... אזי.... ובאם הבעל... אזי....(א"כ גם הסכם כזה הוא אפשרי, וכמה שההסכם מפורט יותר ימנעו יותר בעיות).

אלא יקבע בהסכם איזה סוג שותפות הם מעוניינים חצי, חצי. כל אחד מה שהכניס. וכן על זה הדרך, מה שמתאים לכל זוג בפני עצמו. (לרוב המריבות נוגעות לעניין הדירה שהוא הרכוש בעל המשמעות)

כל שותפים עושים הסכם שותפות, אינני מבין מדוע נגרע חלקה של שותפות זו.

אכן, נחתים כל זוג על הסכם בו הם מביעים את רצונם כיצד הם מעוניינים לחלק את רכושם במקרה של פירוד.

אני אינני מבין מה התמיהה הגדולה שלך, מעשים שבכל יום כי זוגות עושים הסכם גירושין (א"כ לא בציבור הדתי) בפרט בנישואין שניים, ולא בכדי.

אכן אמת כי חוק יחסי הממון מסדיר את רוב ענייני הרכוש ( הוא לא חוק כזה מסובך)א"כ רכוש אשר נרכש קודם הנישואין אינו מוסדר שם .

אך עיקר מה שכתבתי כוון כלפי ציבור שומר התורה והמצוות שלכאורה אמון על דין תורה אשר יצר מספר בעיות כפי שכתבתי לעיל.

ניתן אף לכתוב בהסכם כי החלוקה תתבצע לפי חוק יחסי הממון דבר אשר ימנע הרבה מהוויכוחים ומהבעיות שמניתי לעיל.

את הבעיה של דיונים משפטיים ארוכים. 

אם יש משהו מסויים שרוצים לסכם בין בני הזוג, כדי לפתור בעיה כזו או אחרת, צריך לדון בו לגופו. 

יכול להיות שחוק יחסי ממון בין בני זוג לא כ"כ מסובך, אבל הוא משאיר המון מקום לויכוח.

הוא קובע-

סמכויות מיוחדות (תיקון מס' 4)  תשס"ט-2008

8.    ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1)  לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(תיקון מס' 4) תשס"ט-2008

(2)  לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

האם אי אפשר לנהל סביב הסעיף הזה דיונים משפטיים במשך חודשים ארוכים?

לגבי הבעיה של כפיית גט שלא כדין, לא ברור לי מה אתה רוצה להרוויח.

סתם חלוקת ממון שלא כדין אין בה לכאורה בעיה של כפיית גט. לכאורה, הבעיה של כפיית גט, היא במצב שבו יש תשלומים שלא כדין, שמוטלים על הבעל כל עוד הוא לא נתן גט, והוא ייפתר מהם אם הוא ייתן גט.

איך ההסכם שאתה מציע יטפל בבעיה הזו?

לא נראה לי כי יש חולק כי הסכם ממון טוב יכול לחסוך דיונים מרובים.

כמו כן אין חולק כי הסכם ממון טוב ככל שיהיה לא יכול לכסות את כל המקרים.

חוק יחסי הממון כמו רוב החוקים לא כובל לחלוטין את ידי השופט, ומשאיר לו פתח במקרים מיוחדים באם ימצא לנכון לעשות חלוקה אחרת כפי שימצא לנכון.

לא על כל סעיף אפשר לנהל דיונים, בית המשפט לא נותן לזה יד היכן שהמקרה ברור, כפי שתיווכח לראות בפרקטיקה.

תמיד יש יוצאים מן הכלל, לא עליהם המדובר.

לגבי כפיית גט, ידוע הדין כי אדם אשר נאנס לתת גט, גיטו אינו גט, שונים הדברים באם הכפייה מגיעה כדין ע"י ביה"ד הדן על פי דין תורה, ועיין ברמב"ם בטעם הדבר.

ברגע שביה"ד דן שלא על פי דין תורה(כפי שהסברתי לעיל), נשמטת הטענה לכפיה ע"פ דין תורה, וחוזר הדין הרגיל של כפיה שאינו גט. (כמובן שנידון זה הוא נידון ארוך ועמוק עם מחלוקות רבות, ולא מצאתי לנכון להרחיב בו).

במידה ובני הזוג יעשו הסכם ממון נשמטת בעיה זו.

של מקרה ספציפי, מסתבר שזה יכול לעזור.

אבל כשזוג צעיר מתחתן, ואין כרגע נסיבות מיוחדות שאפשר להתייחס אליהן, לא ברור לי שזה יכול לעזור. מנסח ההסכם נמצא באותו מצב שבו היה המחוקק, מנסה לנסח מראש כללים ברורים, שיוכלו להתמודד עם המציאויות שיצוצו, אבל בפועל אח"כ יש עליהם אין ספור ויכוחים בבתי משפט.

לגבי כפייה

כדי שכפייה תהיה כדין, צריך-

א. שהיא תהיה במצב שהאדם חייב לגרש ע"פ ההלכה.

ב. שהיא תהיה ע"י בית דין.

(רמב"ם גירושין ב,כ)

אם האדם חייב לגרש ע"פ ההלכה, וחוץ מזה חייבו אותו במשהו אחר שהוא לא חייב בו ע"פ ההלכה, לכאורה אין שום סיבה שתהיה בעיה בגט [עשו לו עוול ממוני, אבל זה לא קשור לגט].

הבעיה יכולה להיות במצב שהבעל לא חייב לגרש, והחיוב הממוני הוא עצמו מהווה כפייה על הגט [נניח שכל עוד שהוא לא מגרש מחייבים אותו לשלם סכום גדול כל חודש, וע"פ הדין הוא לא חייב בו].

הסכם מעצם טבעו מנסה להתייחס לנסיבות השכיחות.

כפי שאמרתי אין הסכם שמכסה את כל המקרים.

אך הסכם סביר יביא לחיסכון אדיר בדיונים מיותרים.

אכן, כפי שאמרתי גם הסכם הקובע כי על הצדדים יחול חוק הסדר הממון, יש בו תועלת.

לגבי הכפיה, ברגע שביה"ד אינו דן על פי דין תורה, לחלק מהדעות הוא מאבד את הלגיטימיות ההלכתית לכפות גט.

אם אין לך נתונים לבסס את דעתך, וגם לי אין, אני לא רואה טעם להמשיך בדיון הזה. 

לגבי הכפייה, לא ברור לי למה אתה מתכוון. אתה מתכוון שגם במצבים שע"פ ההלכה יש חובה לתת גט? שהם פסולים לדון [גזלנים/ערכאות או משהו דומה]?

אם הם פסולים לדון, אז הם פסולים לדון גם אם במקרה הזה הכל היה כדין, כיוון שבמקרים אחרים הם פסקו שלא ע"פ דין. 

[אני מרגיש אי נוחות בכלל מהדיון בטענה מרחיקת כזו על בתי הדין]

אם אתה מתכוון למשהו אחר, אז תציין מה המקור שלו.

לא הבנתי מדוע זה שהחוק דיספוזיטיווי משנה לנידון דידן.

נ.ב. איך מתייגים? 

אני דיברתי על זוגות דתיים שמתגרשים ומתחילים להסתבך עם עניינים הלכתיים.

כפי הידוע לך ע"פ די תורה אישה המתגרשת מצבה איננו מזהיר בלשון המעטה, וכל הרכוש ומעשי ידיה אשר נצברו במהלך השנים שייכים לבעל.

לא נראה לי כי יש אישה דתיה אשר תסכים לכך, אך מצד שני זוהי ההלכה.

פרדוקס זה מביא הרבה פעמים להתדינות מרובה, ולהפתלויות מצד ביה"ד.

ברגע שבני זוג דתיים יעשו הסכם שבו הם קובעים כי חלוקת הרכוש תתבצע ע"פ חוק יחסי הממון, הרי ששוב לכאורה לא יהיה להם  כל בעיה דתית לחלוק את הרכוש שלא ע"פ דין תורה, וגם לביה"ד לא תהיה כל בעיה לפסוק ע"פ מה שהצדדים הסכימו מתחילה. ובא לציון גואל.

@מור ולבונה. עובד.

לדבריו, במציאות החוקית הזו יש בעיה הלכתית, ובהסכם אין.

כשאדם מתחתן הוא מקבל על עצמו את ההסכמים הידועים בממונות ותנאי שהתנו בממונות אפילו נגד התורה תופס ע"פ התורה

על עצמו?

והעניין הוא שברגע שאדם מתחתן כאן, הוא לוקח את העניין החוקי כשיקול.

שמעתי ככה לגבי עניין אחר בממונות מכמה רבנים

יש נושאים בממונות שיותר פשוט להגיד את זה, כי ברור שהסיכום נעשה על דעת החוק, ויש דברים שלא.

יש גם דברים שנשאלת לגביהן השאלה הם זה 'מנהג גרוע' שאין לו תוקף.

[אני לא נוקט עמדה לגבי השאלה האם יש תוקף לחוק הזה, וגם קודם לא נקטתי].

'הכל כמנהג המדינה' – עקרונות המנהג בדיני ממונות | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

לא יודע אם פה יש בעיה הלכתית ממש. אבל לא עקבתי לגמרי אחרי הדיונים, לא זוכר את פרטי הפרטים.

הייתה לי תמיד שאלה לגבי ההלכה על הלכות ירושה, המאמר ענה לי. תודה

התעוררה לי שם שאלה לגבי הפסיקה שבממונות תנאי אפילו נגד התורה קיים.

למה פה זה יהיה שונה משם?

בירושה זה ברור כי מפקיעים את כל עניין הבכור שנכתב בתורה, וזה לא רק עניין ממוני

ולכן הבעיה מתעצמת.

מצד אחד יש דין תורה, ומצד שני אי אפשר לפסוק אותו.

מצב זה גורם לבעיה לצדדים עצמם אשר הולכים לפי ההלכה היהודית, אך בהגיעם לגירושין נצבים בפני דילמה שבה מצד אחד ההלכה מחייבת פסיקה מסויימת, אך בפועל הצדדים לא רוצים זאת.

טלי דוגמה בה האישה עובדת ומרוויחה סכום נכבד ומאידך הבעל עובד אך הכנסתו פעוטה, האישה חוסכת וקונה דירה. לכאורה בבואם להתגרש על פי דין תורה הנכס שייך לבעל והאישה תצא בלא כלום. (ואני לא נכנס לדין "דחקה עצמה והותירה")

האישה הדתית נצבת בפני בעיה, מצד אחד לפי דעתה זהו חוסר הוגנות משווע לתת את הדירה לבעל, אך מצד שני דין התורה מחייב.

ואלו הם מעשים שבכל יום.

גם ביה"ד נמצא בבעיה בו מצד אחד על פי דין תורה זה שייך לבעל, ומצד שני הוא חייב לפסוק ע"פ חוק יחסי הממון כי זה שייך לשניהם.

אך באם יעשו הסכם האומר כי הרכוש יחולק לפי חוק יחסי הממון הרי שלכאורה מתאיינת לה הבעיה הדתית. 

אולי הוא הרוויח סכום פעוט יכול להיות שהיה "עקר בית"  לאור הכנסתה היפה של אשתו.

זה לא בדיוק רעיון שהיה בהלכה, אבל זו מציאות ברוב הבתים של האברכים וכן בלא מעט בתים חילוניים.

מקור לעיון-

מעשה ידיה

לכן נקטתי בציור בו הבעל מרוויח, ולא הולך בטל לגמרי.

מה שרציתי הוא לתת דוגמא שתמחיש את העניין, ולא בהכרח שזוהי ההלכה הצרופה.

אם היית שם לב, רמזתי בתוך הדברים בסוגרים "(ואני לא נכנס לדין "דחקה עצמה והותירה")" כי ייתכן והדין שונה, אך לא מצאתי לנכון להרחיב בעניין זה, כי זה לא היה העניין.

לא הבנתי באיזה מצב אין בעיה הלכתית?

שאם הצדדים הסכימו על העניין בממונות ההסכם גובר על ההלכה, בחלק מהמקרים.

אבל צריך להכנס לסוגיה ולהבין מתי נחשב שיש הסכם בין שני הצדדים ואם קבלת החוק, מכמה טעמים, נחשבת

אבל חוץ מזה, יש בשכירות מערכת יחסים מאוד מצומצמת, שעיקריה נכנסים לתוך החוזה, ושני הצדדים יודעים פחות או יותר מה הם רוצים אחד מהשני, ומכניסים אותו לחוזה.

יש הסכמים מורכבים הרבה יותר, שיושבים עורכי דין משני הצדדים ומחשבים על כל פרט ופרט, אבל גם כאן, לכל אחד המדדים יש דרישות מוגדרות.

כשזוג צעיר מתחתן, אין לו דרישות מוגדרות, הוא לא מחושב על ההיבטים האלה, לפעמים יש כיוון כללי, ולפעמים גם זה בקושי. בני אדם שמתחתנים, חושבים שהתקשורת שלהם תאפשר להם לקבל ביחד החלטות בהמשך, בהתאם לתנאים המשתנים.

נראה לי שסדרת פגישות כדי לתאם את הציפיות הכלכליות שלהם ברמת דייקנות משפטית של חוזה לפני החתונה, היא לא דבר בריא בכלל. [אני מדבר על זוג צעיר רגיל, לא מקרים מיוחדים].

גם לא שייך שההורים יתאמו כזה דבר, הם לא צד לחיי הנשואין. זה לא דומה למצב שבו ההורים מתאמים את ענייני הכספים שהם עצמם נותנים, שזה כמובן עניין שלהם.

וחוזה לא מדוייק, יכול ליצור יותר עמימות ובלבול ממצב שאין בו חוזה בכלל.

אם יש להם נקודה שברורה להם שהם רוצים לסכם, [נניח - איני ניזונת ואיני עושה, או שהבעל לומד בכולל והאישה תפרנס], אז הם יכולים לעשות חוזה לגביה. 

אבל שייתחשבו בזה שדברים יכולים להשתנות. [נניח, אולי כשהמשפחה תגדל האישה לא תוכל לפרנס? אולי אז כבר לא יתאים לבעל ללמוד כל היום?]

מה שכן אפשר לעשות, זה נוסח סטנדרטי שזוגות חותמים עליו.

אבל נוסח סטנדרטי, כמו החוק, לא מותאם למקרה הספציפי.

אם יש בעיה בחוק, אז החוזה יכול להוות 'חוק אלטרנטיבי', אבל בלי זה אני לא רואה טעם בחוזה כזה.

מאז ששמעתי על הטבח הנורא אני בוכה. ב'מעוז צור' שרתי בבכי ובכלל פרצתי בבכי ב'נקום נקמת דם עבדיך' והוספתי לאומה הרשעה את ישמעאל.

אבל ב"בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא".

הבכי מטהר את ה'יסוד' להכל, ומביא מהר לידי זיווג, כדברי החתם סופר.

הבכי הוא כמו מקווה לרצון, ומעלה את הרצון למקום גבוה וטהור, וכמו שמאריך הרב קוק באורות הקודש חלק ג' על עליית הרצון כמטהרת את מידת ה'יסוד'.

כשרצון נפגש עם רצון נוצר זיווג.

כל עם ישראל קדושים וטהורים, כפך השמן הטהור של הכהן הגדול, כמו שכתוב בעין אי"ה שבת.

ה' תרחם על כולנו! אנחנו ראויים!

גם הטוב הוא פה אצלנו , אצל כל אחד

רק נותר לנו למשוך אותו

מבין? 

אשלח לך הצעה ביום ראשון, ביום רביעי שלחה לי את הפרטים, וזה כבר לא היה רלוונטי..

כאילו זה נשמע לי הכי הגיוני לחכות קצת, אבל בגלל שהפלטפורמה של הוואטסאפ היא כל כך מהירה הקצב מתאים בהתאם.

קלטתי שמבחינתה זה כנראה לגיטימי לכתוב "אשלח לך הצעה" ואז לשלוח עוד 3 ימים.. ומבחינתי זה לא. לא בגלל איזו תפיסת עולם, אלא פשוט כי השוק מאוד מהיר.

אין לי שום סיבה לחכות להצעה 3 ימים ואני יודע שגם היא יכולה להגיד לי "אה היא בדיוק נתפסה" או סתם אגלה שאני לא חושב שאנחנו מתאימים.

העניין הוא שאנשים נתפסים ונפרדים בצורה מהירה מאוד ולכן גם ככה המהירות שאנשים מפגינים.

ברור לי שלפני הפלטפורמה של הוואטסאפ הדברים זזו הרבה יותר לאט ולאנשים היה גם יותר סבלנות

אולי זה יותר הצורה.

מי שהציעה לך - ידעה שהבחורה בכלל פנויה ביום ראשון? יכול להיות שמלכתחילה היא לא ביררה את זה איתה?

ממה שאני יודעת אין נוהל מסודר. נכון שמקובל יותר שקודם הוא אומר "כן" לפני שהיא מודעת לעניין בכלל, אבל זה ממש לא תמיד ככה. יש בנות שמעדיפות להישאל קודם. הרבה פעמים אם משדכים מכרים, את הצד שמכירים שואלים קודם.

באופן אישי אומר שאני לא מרגישה יותר מידי ככה. לא זכור לי שקרה לי מה שאתה מתאר.

לפעמים קורה שפתאום יש מבול של הצעות, ואז אני אומרת - שאני בדיוק מבררת, או בדיוק בתחילת קשר, ואולי בעתיד הקרוב זה יהיה רלוונטי.

ואני קצת נרתעת מה"שוק". המילה הזאת לא באה לי בטוב בהקשר הזה..

אני אומר שזאת הפלטפורמה, בגלל שלעשות "העבר" בוואטסאפ זה לוקח חצי שנייה ולהתקשר בטלפון זה לוקח יותר זמן, אנשים צריכים להתפנות לזה ריגשית.

ובלי קשר לאם היא ידעה או לא ידעה (במקרה הזאת אני מניח שהבחורה לא קיבלה פרטים שלי אבל נעשה בירור אם היא פנויה) - הקצב שפרטים עוברים דרך מיזמים, קבוצות וואטסאפ, שדכנים הוא קצב מסחרר. יש לי חבר שהתחתן לפי כמה שנים משידוך שנעשה ע"י 4 שדכניות וואטסאפ שונות שכל אחת שלחה לחברה שלה. וואטסאפ זאת תקשורת מאוד מהירה, תקשורת איטית כמעט ולא היתה מאפשרת לדבר כזה לקרות.

ובאמת, בדרך כלל אני מעדיף שלא יבררו אם הבחורה פנויה, כי אם היא לא פנויה יהיה לי דרך לדעת אם אני רוצה לחזור לי שהציע שינסה לאחר זמן שוב לבדוק לי אם התפנתה. וגם, זה לוקח זמן ואין לי סבלנות לזה. מעדיף לגלות שהיא תפוסה, מאשר לחכות עוד את הזמן הזה שיכול לקחת יומיים גם.

אולי את חווה את זה אחרת כי יש לך יותר סבלנות ממני, גם יכול להיות. אולי כי לפעמים מציעים לך אחרי שהבחור אישר, מה שכמעט בחיים לא קרה לי. לכן הניסיון במקרה כזה הוא לא הסבלנות, כי הבחור כבר אישר.

אסביר את ההקשר בו אני אומר את המילה "שוק". 

אני לא מתייחס לשידוכי וואטסאפ בתור דבר עמוק ולכן אני מרשה לעצמי להביא ביטוי מאוד שיטחי שלדעתי די תואם את השיטה הזאת.

כן, אני חושב שזה כלי, שברגע שיודעים את היתרונות והחסרונות שלו, אין סיבה שבעולם לא להשתמש בו בעת הצורך.

לרגע לא התכוונתי חלילה לדמות את כל מחפשי הזוגיות למיניהם כמוצרים בשוק. מה לעשות שבשיטה של כרטיסים זה חלק מהעניין וכמובן, חלילה אסור להשליך את זה על האנשים עצמם. 

השימוש בכלי הזה לא גורם לזלזל באנשים, הוא כן בעיני מבטא מגבלה אינטגרלית בשימוש בו.

"שלעשות "העבר" בוואטסאפ זה לוקח חצי שנייה ולהתקשר בטלפון זה לוקח יותר זמן, אנשים צריכים להתפנות לזה ריגשית."


יש לי קצביה, שכל פעם שהיה צריך לעשות הזמנה, זה נעשה  דרך הטלפון.
אני רק מהמחשבה שאני מפריע למישהו באמצע עבודה מסויימת או שהוא עם לקוח בחנות.
זה כבר גורם לי לחשוב 3 פעמים לפני שאני מזמין.

מרגע שאפשר להזמין דרך אפלקציה,
אני מזמין הרבה יותר, הזמנות קטנות במקום אחת מרוכזת (חנות קרובה מאוד).

אבל לא הבנתי משהו.
מה הבעיה שלך להמתין 3 ימים ?
אני מנסה להבין אם אתה מכוון למשהו כללי או שזה רק משהו נקודתי שמפריע -לך-.

יכול להסביר ?
אם יגידו לי "תקשיב, נכיר לך מישהי שאנחנו חושבים שהיא מתאימה לך, אבל תמתין שבועיים"
אז אני לא מבין באיזה מקרה אני אגיד "לא, לא, שבועיים אני לא ממתין". מה אכפת לי "להמתין" ?
יכול להסביר. לצרכי מחקר כמובן.

אני יכול להשיג הצעות בצורה יחסית מהירה ולכן אם אדם חושב שאחכה להצעה שלו אז כנראה שהוא טועה.

זה שה"שוק" עובד בצורה מאוד מהירה גורם לי לחוסר סבלנות, לפעמים מוצדק ולפעמים שלא, ביחס לעיכוב בהצעות.

אין בעיה שישלח לי הצעה עוד שבועיים, שלא יחשוב שאני אחכה. יום יומיים כנראה שאחכה אם זה מישהו שאני סומך עליו.

אבל שואל כדי להיות בטוח.
כי באמת נושא השידוכים זה דבר מרתק וגם חשוב.
כרגע לא בשימוש אישי שלי, אבל זה יכול להשתנות ביום אחד.

כשאתה אומר "שלא יחשוב שאני אחכה",
זה אומר שאם אתה כן מסכים "לחכות" שבועיים,
אז אתה למעשה מתחייב לא לצאת לדייטים אחרים, להמתין להצעה ואז להחליט אם אתה נפגש או לא עם אותה הצעה ?

הבנתי נכון ?

אני לא חושב שאף אחד לא יסכים סתם לעצור שבועיים אז זה זמן יחסית מוגזם אבל כן הבנת.

ישר כוח!

באמת נראה שגברים ונשים חווים את זה אחרת.

אני באמת כמעט תמיד מקבלת (ומבקשת..) רק אחרי שהצד השני אישר. [בהנחה שזה פנייה דרך צד ג]

וזה בעצם אומר שהצד השני פנוי ומעוניין. אבל זה גם אומר שיש מצב שאני לא פנויה, או לא מעוניינת. וגם שמבחינתי יכולות לעבור תקופות שבהם אין לי שום הצעה, כאשר בפועל יכול להיות שהיו כאלה שביררו והחליטו שלא...

תודה על ההסבר על השוק.

נתקלתי בשדכני וואטסאפ שפשוט מעבירים כרטיסים, בלי לקרוא יותר מידי. אבל מסתבר שגם להם יש הצלחות - אבל אף אחד מאלו שאני קיבלתי בדרך הזאת לא היו רלוונטיים.

זה עדיין צורם לי המילה הזאת, וזה לא שיש לי פתרון קסם לאיך אפשר לעשות את זה יותר טוב..

שיש כרטיסים, שהם מנסים לשווק משהו, וברור שיש מאוחריהם אדם עם סיפור שלם, אבל הכרטיס עצמו הוא לא הבנאדם. לכן אני אולי מרגיש בנוח עם המונח שוק. למרות שגם יכול להיות שאצלי השימוש הזה יכול ליצור חוסר נוחות בהקשרים כאלה ואחרים.

נראה לי גם חשוב לומר שעצם הפלטפורמה של הכרטיסים (גם בוואטסאפ, אבל גם במיזמים שונים) היא פלטפורמה מאוד מוגבלת ולכן גם אם השדכן הוא מעולה ומקסים עדיין יהיה בזה מימד פחות "אנושי" וממילא מאוד מוגבל. ובודאי, התחושה האישית היא גם חשובה שמתעסקים עם שדכנים וחשוב מצד אחד לדעת לצאת מאיזור הנוחות או להרחיב אותו כדי שיהיה עוד אופציות להצעות, מצד שני חשוב גם להיות במודעות ריגשית ולשים גבולות גזרה ביחס ליציאה מאיזור הנוחות

שבזמן הזה קיבלת כבר הצעה אחרת? כי אם כן לגיטימי לקבל אותה .

אבל אם לא קיבלת הצעה ואתה סתם מעניש את מי שהציע כי שלח שבוע אחרי זה מיותר

אני שואל את עצמי מה הוא התכוון שהוא שלח לי את זה תוך שלושה ימים

מן הסתם אנשים עסוקים ולא תמיד פנויים אבל בדרך כלל נראה לי הכיוון זה להציע ישר

אצלי אני לא מרגישה ככה

הכל איטי מאוד, ותמיד לוקח כמה ימים..

וגם אחרי קשר לוקח לי מלא זמן עד שמתחילה משהו חדש

אני לא חושב,

אנשים לא רוצים לחכות ימים כי ההנחה שזה עוד כמה ימים עד שייפגשו, ומן הסתם יהיו הרבה נסיונות כך שזמן רב לברר יקח עוד זמן.

בגלל שהפלטפורמה הזאת מאוד מהירה אז הציפייה שזה לא יקח כמה ימים אלא יהיה באותו יום.

על עצם ההצעה.

אני אשלח לך הצעה ואז לוקח כמה ימים עד ששולח את ההצעה.

תאמת היה ממש לאחרונה שרשור על זה.

אני גם לא מלין על כך... אני תוהה על כך.

ולכן הכל נהיה מהר מאוד מאוד.. ולכן גם קיימת ציפייה שדברים יעברו מהר.

מאמין שלפני הוואטסאפ היתה ציפייה לזמן יותר ממושך, דהיינו היתה יותר סבלנות כי זה לקח יותר זמן.

לפני הפלאפונים בכלל מן הסתם היתה ציפייה לזמן עוד יותר ממושך.

ככה מסתבר לי

מקווה שהפעם זה מובן חח

כי היא לא תראה כמו אחת כזאת בסוף החג

אופס ימי החנוכה😂

ותודה על התזכורת שיש לי כל מיני העדפות קטנטנות כאלו שאסור לשכוח בתוך כל ההתרכזות בערכים החושבים והגדולים, 

כי הדברים המשותפים הקטנים הם הרבה פעמים הבסיס לקשר טוב 

מחזק מאוד! במיוחד המשפט "בית ה' נחנך בימי החנוכה, את הבית שלכם אבנה מהרה" נגע בי.

תודה!

-דעתי-.

המילה "עיקר" מבלבלת כאן..
אבל הכוונה הבסיס. קודם שיהיה את זה. בלי זה, אין על מה לדבר. אין בכלל מה לנסות.

ניקח את שוק הרכב.

אם אין בלמים שעובדים חלק,
ואין מנוע שפועל חלק,

אין בכלל מה להסתכל על הצבע והצורה וכמה אנשים הוא מסוגל להכיל בתוכו.

עכשיו נניח שיש בסיס.
זה אומר שכל רכב מתאים לך ? לא.
יש כאלה מעדיפים רכב קטן, גדול, בטוח, מהיר, נמוך, גבוה. טוב לשטח, טוב לעיר.

אבל קודם הבסיס.

ככה אני מבין את זה.
כלומר, זה שיש למישהו "לב טוב, והוא מקסים" זה רק -תחילת- הסיפור. לא סוף הסיפור.

במה הוא עובד ? 
מה הוא למד ?
איך הוא מתנהג כשדברים לא מסתדרים כמו שהוא רוצה ? איך הוא עומד בלחץ ?
האם הוא דברן ? שקט ? 

כל אחד והפרמטרים שחשובים לו, ממש כמו בבחירת רכב. כמובן, כל אחד והתקציב שלו (מה שיש לו להציע)

בהצלחה.

אני לא מסתכל מהצד של האדם שיש לו מידות טובות או לב טוב..המשפט הזה בדרך כלל נאמר לאנשים כאיזה משהו להתמקד בו ופחות בחיצוניות(אגב הוא נאמר בעיקר לגברים ממה שאני מכיר) אף פעם לר באמת האמנתי בו כל כך, נכון, יש בו מן האמת אבל בדור הזה להגיד לבחור "העיקר לב טוב ומידות טובות" אם הוא לא צדיק נסתר בנם של קדושים בעיניי זה פחות רלוונטי לנסות למכור לו את זה, והאמת עכשיו כשאני חושב על זה, אני חושב שהרבה שדכנים נופלים שם(גילוי נאות אף פעם לא הלכתי לשדכן/ית) ומרגיש לי שהם לא באמת מתעניינים במה אתה מחפש/ת אלא פשוט לחתן בלי הרבה מאמץ ואז מגיע המשפט " העיקר לב טוב"

חנוכה מלבלב מלא בלבלובי שמחה וכו🦝🔥

נראה לי כדאי למקד קצת יותר לפחות לעצמך.

מה זה אומר ראש פתוח?

האם זה אומר שאתה מוכן לשמוע גם רבנים מהר המור וגם ממרכז?

האם זה אומר שאתה מוכן לשמוע רבנים חרדים ו/או דמויות מהשמאל?

האם זה אומר שאתה לומד ספרים של הרב בני לאו?

האם זה אומר שאתה רואה סרטים? איזה סגנון?

מה זה אומר מתייעץ עם רבנים?

האם ההתייעצות אומרת שאתה מחפש הסכמה שלהם לאופי הכלה שתבחר או שתצטרך אישור שלהם בטרם תצא?

או שזה רק בשאלות ערכיות כגון ענייני פוליטיקה/השקעות? או שאולי גם ביחס לעבודה וחיי חברה?

כל תשובה פה לגיטימית, אבל לפחות לעצמך ורצוי גם לטובת מי שתחפש שתצא איתך כדאי לדעת מה הכותרות שאמרת אומרות

המון בהצלחה

יש כאלו שיותר מכוונים לסגנון מסוים.

אבל מעבר לזה, 

הייתי ממליצה לפנות לכמה שדכנים,

אבל לא רק.

להירשם לכמה מיזמים\אתרים\אפליקציות\קבוצות וואטסאפ,

ככל שיש לך כח להתמודד..

אתה צריך לדעתי להודיע לעולם (כולל חברים ומשפחה), שאתה פנוי ומחפש - ומה אתה מחפש.

"אלה לא בנות חרדיות, החמודות האלה שייכות למגזר הדתי-לאומי (גוש עציון)"....ואם הן היו חרדיות אז? היה אסור להן לעצור שניה ולהוריד את הדברים?

ואני לא מתפלא שזה מה שלקחת מהפורום הנ"ל..זה אומר המון על משתתפיו.

שקראתי את זה  

בפורום הטרור הזה

אני רוצה "בחלום אדבר בו". תשובות לכל השאלות העמוקות שלי.

אני מתפלל על זה וכלום בחלום. אני שואל את ה' שהדוד רבא שלי הרב פנחס מפרנקפורט בעל ההפלאה יתגלה אלי וכלום. אין תשובות.

אבל אז כשאני קם, אגב העיון הרגיל שלי בתורה בסדרים הרגילים, אני מגיע ל'הפלאה' ו'לפנים יפות' ומבול של תשובות והדרכות לחיים העכשוויים שלי.

כן. זאת התגלות השכינה דרך ספרי הצדיקים.

תשובות. תשובות. תשובות.

"קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי". כמו ששמעתי בילדותי מר' אברום שפירא זצ"ל, הספר דופק לפתוח אותו ועם זה השכינה הקדושה.

אל תחכה למשהו מבחוץ, בחורה שלא רודפת אחריך תעזוב אותה. זה לא שווה את הזמן שלך. תתרכז בלהתענג על ה' וימלא משאלות לבך. תנדב את לבך ל-ה' ולעם ישראל. תתן תתן תתן, אל תצפה לקבל כלום. בסוף, הכל יסתדר. "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב."

מאוד מזדהה עם מה שאתה כותב.

הצפייה תלויה לפי תקופות בחיים. תקופות שונות בכל התקופה המתמשכת של הדייט וגם איך קמתי היום..

לגמרי רגישות צריכה להיות בנושא הזה. מסכים מאוד מאוד וליבי איתך.

עם זאת, בלי קשר לצד השני שצריך להיות רגיש - חשוב לשמור על איזון. 

אם כל דבר קטן מטלטל אותי, כדאי להתבונן למה זה קורה.

מה דפוסי המחשבה שמניעים אותי?

מה החששות, פחדים, דחפים, רצונות שקיימים בתוכי והאם אני מנהל אותם או שהם מנהלים אותי. ואם אני מנהל אותם - איך אני בוחר לעשות את זה.

וזה מפחיד גם לשאול את השאלות האלה, כי זה לא כיף לגלות שאני במקום שלא רציתי להיות בו, אך בד בבד, זה אנושי וזה קורה. אפילו אפשר לומר שאין אפשרות שזה לא יקרה.

ומאזן את מה שאני כתבתי הרגע - זה בסדר להיות לחוץ. בסדר גמור. רק כדאי לשים לב לזה.

ולא לתת להצעה להתמרח ככה

חושבת שזה נכון בכללי לכל מי שאומר כן להצעה, וכשאני אומרת 'אומר כן להצעה' הכוונה ששמעו שיש הצעה, קיבלו מספר לבירורים ויודעים שיש מישהו בצד השני שמחכה.

ולא משנה אם מי שמחכה זה מי ששידך או המשודך.

ברשותך, פונה לצד השני:

דרך ארץ בסיסית...

גם אם עסוקים כל כך ברמה שאין זמן לברר תהיו הגונים ותגידו.

''אין לי פניות לברר'', ותשלחו מישהו שסומכים עליו שיעשה את זה.

''אין פניות ברמה שאין זמן לנשום, אז לברר?", סליחה ששואלת... אבל איפה תכניסו גם פגישות? אם יש זמן לפגישות יש זמן לברר, במיוחד אם זה ימשיך או יקרה בהמשך, זה הרושם שאתם משאירים.

לא עונים לכם בצד שמבררים איתו? תעדכנו בהקדם את מי ששידך שיוכל לעדכן את הצד הממתין. וגם לברר מה קורה שם... יכול להיות שהתקשרו ולא ענה החבר, או שמשהו בקליטה לא עבד או כל סיבה שהיא.

התחרטתם מכל סיבה שהיא? זכותכם... רק תודיעו.

ולך שמחכה -

תברר עם המשדכים, בפרק זמן שמרגיש שזה מספיק זמן לבירור, מה קורה עם הצד השני.

הלוואי ודברים יתוקנו בשורשם ונהיה טובים.

ובאמת מבאס כשקורה רצף כזה.

אבל לא יפה להוציא שם רע על כל הבנות..

[וקרה לי גם הפוך - מישהו פנה אלי באתר, ביקש לברר, ולקח לו כמה ימים. שאלתי את החברה שלי אם הוא דיבר איתה, ואמרה שלא. שאלתי מה קורה, ועדיין לקח לו כמה ימים..]

אני רוצה להגיד שבאופן אישי - 

לפעמים הבירורים לוקחים זמן. שולחים הודעה לחבר, הוא לא זמין, מחפשים אולי מישהו אחר שמכיר, והוא בדיוק במילואים וכו וכו'.

מעדיפה לקחת עוד יום בבירורים מאשר לצאת עם מישהו ולהתבאס שזה יכל להיות ברור מהטלפון שלא שייך.

אבל אם זה מתעכב - נראה לי נימוסי להגיד משהו כמו - אני בתקופה עמוסה, צריכה עוד זמן, סליחה.

ועוד משהו קטן - כמעט תמיד, אם קיבלתי הצעה ביום מסוים, וכבר באותו יום ביררתי - לא נתתי תשובה באותו היום. רציתי לישון על זה לילה.