היא לא האמינה שזה יקרה.
אף אחד לא האמין שזה יקרה.
היא רצה.
רצה כאחוזת אמוק לעבר השדות החשוכים.
הלילה נטול ירח ורק כוכבים מאירים לה בקלישות את הדרך.
היא מגששת באפילה,
מתנשמת ומתנשפת
עינייה גדולות ומפוחדות.
היא רועדת.
מביטה היא לאחור במתח וממשיכה לעבר סבך בעצים.
לעבר היער המלא צלליות וקולות מסמרי שיער.
היא רצה בתוך היער זועקת כחיה פצועה,
רומסת מתחתיה זרדים וענפים,
עינייה מיואשות,
מביעות מה שהפה לא יכול לבטא
זועקת לשמיים בכאב,
צועקת עד שגרונה ניחר,
פוכרת את ידייה לצדדים ומייללת בכח.
פניה רטובות מדמעות,
גרונה יבש מרוב זעקות
היא צונחת על הקרקע הקשה ודוממת.
אין בה עוד כוחות להתמודד.
הכוחות אזלו.
לנצח.
