היא עומדת בפתח בית הקברות, נושמת נשימה עמוקה ופותחת את השער בחריקה קלה.
הכל דומם. הכל שקט.
היא הולכת בצעדים מהירים לעבר החלקה הרצויה, יודעת את הדרך בעל פה.
הקבר הלבן נימצא שם כבר שנה שלימה פחות שבוע.
היא מתקרבת אליו וקוראת בפעם המאה את הכתוביות החקוקות בשיש המבהיק.
מתיישבת באיטיות על האדמה ומלטפת את המצבה בדומייה.
לא בוכה.
לא מדברת.
לא מסוגלת. היא יושבת שם כאילו התאבנה ומלטפת את המצבה הקרה הלוך ושוב.
עינייה ריקות מכל רגש והבעה, השמש קופחת על ראשה, יושבת היא כך כמה שעות ארוכות, עינייה תלויות בחלל הריק, כולה קפואה ורק ידה זזה הלוך ושוב על מצבת השיש הלבן.
לפתע, ללא כל הכנה, היא מסובבת בחדות את ראשה לעבר הקבר, מניחה את ראשה על השיש הלבן ופורצת בבכי תמרורים.
מעבירה את עצבעותיה על האותיות החרוטות בשיש, על השם של הגופה שמתחת.
היית חברה מקסימה. היא לוחשת.
ובבת אחת מנגבת את הדמעות, מנערת את בגדייה ויוצאת דרך השער הגדול.
