כל כך קר.
היא רצה בין הסימטאות
מהדקת את השל הדק לגופה.
חומקת בין בתי האבן הישנים
ומביטה לצדדים בפחדת
אני עוקבת אחריה בחשאי. זוהי משימה קשה מכיוון שהיא זריזה ומיומנת.
אני נזהרת שלא להשמיע רחש. מזווית עיניי אני מבחינה בה צועדת במהירות.
אני מחישה את צעדיי.
היא מתמרנת במקצועיות בין הסימטאות החשוכות וצעדייה ניהיים מהירים יותר ויותר. אני מנסה להדביק את צעדייה בלא הצלחה.
היא מתחילה לרוץ.
הרוח שורקת באזנינו בחוזקה.
בפתאומיות היא מפנה את ראשה אחורה ומבחינה בי.
אני מנסה להסתתר אך מאוחר מידי.
היא קופאת על מקומה ועינייה מפוחדות ומופתעות בו זמנית.
אני עושה צעד אחד קדימה.
היא עושה צעד מפוחד אחורה.
היא מביטה בי כמה שניות ופותחת בריצה מטורפת לעבר השדות החשוכים.
אני רצה אחריה. קוראת בשמה בתחנונים.
אך היא לא שעה אל קריאותיי.
ממשיכה בריצתה המטורפת.
בעיניים מצועפות אני מביטה בה נעלמת בחשיכה.
אני שומטת את כתפיי ומתיישת בחולשה על האדמה הרטובה.
קר לי.
ברוח מרעידה את גבי ואני מהדקת את הסוודר לגופי.
אני יושבת כך זמן רב מאוד. ראשי טמון בידיי וכתפי שמוטות בעצב.
לפתע אני חשה בתנועה בסביבתי. אני מרימה במהירות את ראשי ומגלה אותה.
עומדת מבוישת לידי.
אני מתרוממת מהקרקע במהירות ומנערת ברישול את בגדיי.
היא מביטה בי בעינייה החודרות.
אני שותקת.
בשקט היא אומרת מילה אחת: חזרתי.
אני מביטה בה בלא אמון ושואלת: באמת?
היא עונה: כן. לתמיד.
דמעות מציפות את עיננו. אנחנו מתחבקות
השמש שעולה אט אט ושוטפת את העולם באור
מבטיחה שמעכשיו יהיה קל יותר.
