הוי, כמה שאת חסרה לי.
אני לא יכולה לדבר איתך.
כמה אני מייחלת לשיחת נפש פנים אל פנים.
את היית מקור הנחמה שלי.
את והבנות מהכיתה.
עכשיו כששני מקורות הנחמה שלי אבדוף אני בודדה ואומללה.
תקועה בבית בלי חיים.
בלי מה לעשות.
סובלת כל היום מהצקות חוזרות ונשנות.
השפלות והעלבות.
מקור הנחמה שלי אבד.
את היית משהו שיכולתי להיות תמיד איתו, ולעולם לא חשבתי שזה יוכל לחהשתנות.
והנה זה משתנה.
פתאום אני מרגישה שכולם עוזבים אותי.
הוי, כמה שאני בוכה עכשיו.
מפעם לפעם אני אומרת לעצמי שזה הבכי הכי "וואו" שהיה לי בחיים 
אני שונאת את ההורים שלי.
את המשפחה שלי.
עכשיו זה רשמי.
אני רוצה למות.
למה נגזרו עליי חיים כ"כ קשים?????
ועכשיו שאת כ"כ רחוקה, ואין אפילו אופציה להפגש בקרוב.
הטלפון שלך לא עובד ואני לא יכולה לשפוך בשיחת פאלפון.
אני מרגישה רובוט.
אני לא רוצה לחיות. לא רוצה להיות.
רוצה להיות לא-קיימת.
מרגישה נטע זר בתוך הרבה אנשים.
כולם אנישם ואני רובוט.
מופעל בידי הגוף.
אין בי רצון לחיות.
זה העולם שמכריח אותי.
מתגעגעת ובוכה גם עכשיו.
הדמעעות משתלטות לי על החיים.
זוכרת שדיברנו על הורמונים של בכי?
אז עכשיו זה לא הורמון. אני בוכה עם סיבה.
תמר

