שאלה למחשבה;
למה הרבה יותר קל לנו להכיל בני אדם שרע להם
וגם, למה ככה אנחנו לרוב יותר מקבלים את עצמנו
כלומר שרע לנו
היום אני מנסחת גרוע, מותר לי אני בלחץ
מותר לענות לא חייב
שאלה למחשבה;
למה הרבה יותר קל לנו להכיל בני אדם שרע להם
וגם, למה ככה אנחנו לרוב יותר מקבלים את עצמנו
כלומר שרע לנו
היום אני מנסחת גרוע, מותר לי אני בלחץ
מותר לענות לא חייב
דרך אגב, אפשר לשנות אתזה
אבל תודה
אנחנו במצב עליונות,
הוא חלש, אנחנו חזקים
כשרע למישהו גם אפשר לרחם עליו יותר, מזה נובע שגם אם הוא עושה משהו שמרגיז אותנו מיד מופעל רגש הרחמים.
אבל הוא בהחלט פגיע יותר מאיתנו.
אם אנחנו מספיק חזקים להכיל את הקושי שלו, הוא יותר םגיע
ליותר חזקים.
הוא יותר פגיע מבנאדם שטוב לו
(לא הופך אותנו ליותר טובים, אבל בהחלט הוא יותר פגיע. רוב החולים[לא כולם, רובם] יותר מסכנים מאיתנו אז אנחנו מרגישים ״עליונות״ מסוימת)
אני מדברת על "עליונות" מסוימת.
כלומר הוא מסכן, עם קצת רע בחיים
אני שמח, טוב לי
כמובן שאני מקצינה ממש
לא יודעת בדיוק להסביר את התחושה,
אבל זאת מן תחושת עליונת.
זהו
תודה
ממ יצאת מנקודת הנחה מסויימת.
אני עוד צריכה לחשוב אם באאמת קל יותר לנו להכיל את עצמנו במצב קושי.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)