עוד פרידה ואני מגלה שזה רק נהיה קשה מפעם לפעם. הבדידות שוב מתפשטת בכל תא מתאי נפשי , מאיימת לכרסם אותי מבפנים. כל זוג שהולך מחיוך ברחוב , כל משפחה , כל מי שיש לו לאן לחזור , כולם רק מעמיקים את הלבד , מזכירים לי שאין מקום בעולם שבו אני קיים תמיד.
אז איפה את בת קול? אולי תגידי לי סוף סוף שיש אחת שרוצה בי. אה נכון , לא מקשיבים לך , "אין משגיחין בבת קול"...
כדי להבין נתחיל מהסוף...
איש נפטר , אישה אלמנה. פעם שמעתי מאלמנה שספדה לבעלה שהיא כבר לא תהיה לבד , האיש שלה חבוק בנשמתה והיא בנשמתו , לנצח , היא חיה את זה. במקרה אחר , מקרה של זוג שחי את חייו באהבה , אחוה , שלום ורעות אין יותר מידי מה להסביר , היחד שלהם חי וקיים.
אבל אני רוצה לדבר על המקרה שלנו , על מי עדיין לא פגש את הפלוני/ת שלו...
אני חושב שהביטוי "אין משגיחין בבת קול" הוא ציון מצב נתון ולא רק הוראה. אנחנו לא מסוגלים להכיל את כל העומקים שקיימים בבת הקול ולכן ממילא אנו לא יכולים לשמוע אותה , ואם נשמע לא נבין.
אבל יכול להיות שכדי לשמוע בכל אופן את בת הקול , שמספרת לי ברגעים הכי קשים שיש אחת שנועדה לי , צריך להיות מסוגל להכיל את כל הצלילים שלה , צריך להקשיב היטב , לידום.
הדממה היא ההבנה הפשוטה שאין מצב שבו השי"ת לא נמצא איתי ומכוון אותי לטוב. הייחוד הזה מאפשר לשמוע את בת הקול שאומרת " אתה לא לבד , כשאתה מייחד את שמו אתה מתאחד שוב גם איתה".
ואז הבדידות נמוגה בשלווה , נשאר רק געגוע עז שממנו אני לא רוצה להיפטר בעד שום הון שבעולם ,
את הגעגוע הזה, רק לה אני מוכן לתת .
שבוע טוב
