כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה.
כי מרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה.
שערה הזהוב המתולתל השתפך על כתפיה, עיניה הכחולות העמוקות שהביטו לכל עבר משל הן תרות למצוא מחסה, גומות החן שעל לחיה רק הוסיפו על החן שכבר היה בה. כל כך דומה לאמה וכל כך לא דומה.
מאז התפרקה החבילה והוא הגיע לכפר מחפש קצת שקט והתבוננות, המחשבות כבר הספיקו לסחרר אותו לגמרי, גם כאן. האשמה החלה לצוף ואיימה להטביע אותו.
געגועיו לטלי הילדה הקטנה שלו, כמעט והכריעו אותו. דורון לא ישכח את הרגע שבו טלטלוש קראה לו:"אבא, אני רוצה שתהיה איתי, לאן אתה בורח?
"אך ברירה לא נותרה בידו. ואולי כן? הוא הדף את מחשבותיו בכוח מנסה להשיב לעצמו את החיוך המוכר והחמים שעד לא מזמן היה חלק אינטגרלי מאישיותו. הוא קרב אליה, נגע בכתפה ברוך ושאל:"טלוש"? היא הסתובבה לעברו וחיבקה אותו בחום:"אבא! התגעגעתי!" טלטלי אהבה אותו מאד, ופינוקים שדורון הרעיף עליה מילאו מעט מן החסר ששכן תדיר בלבה מאז היתה ילדונת תמימה, אינה שוכחת את הזמנים בהם הייתה מתכווצת בפינתה, מנסה לראות ולא להראות עת היו הוריה כמתחרים ביניהם מי יצוק עוד זפת רותחת על הלב שכבר מזמן עשוי היה מלט וברזל. למה? היא שאלה את עצמה, את אבא ואמא לא העזה לשאול.
פעמים הייתה מנסה לשחזר במוחה שמא האשמה תלויה בה,משהו שעשתה לא בסדר. אך ככל שעברו הימים, השנים, היא רק הפנימה לתוכה כי טל הקטנטנה בת החמש והשש והשבע אינה מחצינה את ליבה הסוער המאיים כל רגע להתפרץ. לא רוצה ויכוחים נוספים, במיוחד לא אודותיה.
עתה פוסעים דורון וטלוש בשביל המוביל למכונית הכחולה. הבטיח לקחתה לטיול קסום, כמו שחלמה. מאז
התגרשו תמר ודורון, התרגשו עליהם סערות רבות, סוחבים שקי מכאוב, בדידות ותקווה לעתיד טוב יותר, חש
צורך לפצות את טלוש ולמצוא שפה משותפת אשר תחדור לליבה הקט והבוגר. עוד הוא משים מחשבתו על כך
בכביש המוביל לעמק המעיינות הסמוך לבית שאן, תמר התאמצה להעכיר לו את האוירה כשסימסה לו:' מה עם
טל, אני דואגת'. בטח דואגת, גיחך לעצמו, אילו היתה דואגת, מזמן המצב היה שונה. 'טל מצוברחת, מימך.'
נהנה להטיח בה 'ותדעי שהיא בכלל לא שמחה לחז---
ההודעה נקטעה באיבה כשסטה מן הנתיב הימיני והתנגש חזיתית במשאית מדגם מרצדס לבנה, שהפכה בן רגע לאימה שחורה ומפותלת.
"טלי, טלטלוש, את שומעת את אבא? תפקחי את העיניים היפות שלך, אני רוצה אותך בחזרה. אבא אוהב
אותך". זהו. אם היא לא חוזרת לעצמה הוא לא יסלח לעצמו בחיים. בעצם 'בחיים' כבר לא תהיה אופציה
בשבילו. התאונה שאירעה באשמתו כאשר תשומת ליבו נתונה היתה בהודעה הטיפשית הזו. "אני מוכרח ללכת,
טלוש" לחש לה. 'לפני שאמא תגיע' הוסיף בליבו ללא קול. קול שונה הגיח מאחוריו, פסיעות עקב מוכרות עד
אימה, מקישות על הארץ בעודן מקישות על ליבו בטירוף חסר פעימה.
ברירה לא נותרה בידו, בעצם בעיניו. הוא הביט בה במבט חודר, הרימה ראשה לעברו, ניכר כי נהרות של דמע
שפכה טרם הגיעה לבית החולים. דמעות בצבצו בזויות עיניה אבל היא חייכה. הוא הוזה או מדמיין, אך הקול
של תמר השיב אותו למציאות הכואבת:"דורון, טל זקוקה לשנינו". החיוך עדיין עמד על כנו ובטרם יספיק
להתחרט חייך גם הוא. "אני מצטער, באמת לא חשבתי שתרצי.. אהמ.. אני מוכרח ללמוד נהיגה מחדש, הפעם
איך לנהוג בחיים. נכשלתי בטסט." הזדמנות נדירה עמדה בפניהם, רגעים אשר גם סופר דגול יוותר עם עטו
הנובע מבלי מילים לנבוע. תובנות חדשות זרמו שם. תובנות על קטנוניות, על משברים, על אמון ואמונה. נראה
כי טלי הרגישה את האוירה המיוחדת, השונה כל כך מימים עברו. טלי התעוררה ועימה התעוררו רצונות ותקוות
חדשות.
"אם אשכחך ירושלים.." קרא דורון ברגש. את ירושלים לא אשכח לעולם, אך עתה הגיע הרגע בו ישובו אל
הבית החדש-ישן אשר בקצה הכפר. רסיסי הכוס הנשברת מתחת לשמים המחייכים אליהם באור בוהק ומבטיח
העידו בדומיה כי אין שלם מלב שבור. קולות חתנים מחופתם נשמעו, מבטים משובבים ושובבים במקצת
הוחלפו, אך מבט אחד ביניהם עצמתי ומנצח הוכיח כי מרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין
בה. והיא הבחינה בו.
חחח