#קריאה מהנה!!# 
פרק ג:
עוד חצי שעה עברה, וריק.
בינתיים חלפו על פניהם שלושה רכבים מאז בואו של הבחור. מתוכם שני רכבים פלסטיניים.
כבר מזמן הבטיחה לעצמה שלא תחזור שוב לטרמפיאדה המקוללת. משם תצא,
עם המון תפילות והרבה סיעתא דשמיא - מינימום לאחר שעות ספורות.. אך הנסיעות שעשתה ברחבי הארץ אילצו אותה להיקלע למצבים מאין אלו.
הוא לא ידע לאיזה צרה נכנס כשבא הנה, אבל מעתה - ידע.
כבר יותר משעה יושבים אחד ליד השניה, נבוכים מעט ומתוסכלים על הזמן שעובר חולף בחוסר מעש, בלי אפשרות להתקדם,
מקווים שיצליחו להיחלץ מהמצב הנוכחי ולהגיע ליעדם במהרה.
"את מהשומרון?.." שאל הבחור, ובדברו שבר שתיקה ארוכה. "כן." השיבה, ומסתמן מדבריה כי אינה רוצה להאריך בשיחה יתירה. הוא הנהן, ושב להתבונן בכביש השומם ובהרים היפהפיים שהיו בשיא פריחתם.
עיניו שוטטו מנקודה לנקודה, ולנגד עיניו עלו תמונות וזיכרונות מהישיבה בה למד בשנות נעוריו. הוא נזכר בשנים שחלפו במהירות, בחבריו שלמדו יחד איתו. כל אחד פנה לדרכו שלו.
הוא חשב על שילה, שהיה אז חברו הטוב, ולפני שנתיים פחות או יותר - חזר בשאלה.
'אחח. ה' יתברך יחזירו למוטב'. כאילו קבע בינו לבין עצמו.
הוא חשב על הרב מהישיבה, שכל כך העריך ואהב - שעד היום מתייעץ איתו ושומר על קשר טוב.
באחת משיחותיהם האחרונות המליץ לו רבו להתחיל לחפש את זיווגו. לפי דבריו נפשו בשלה והגיע כבר עיתו וזמנו.
ליבו התרחב ממחשבותיו על המיועדת, זו שתחלוק איתו חיים שלמים,
חיים של אהבה ושמחה, תורה, יראת ה' ואמונה.
הוא שלח מבט חטוף לעבר הבחורה שלצידו, ודמיין אותם תחת חופה..
'אוי אוי. העייפות עושה את שלה..' הרהר וחייך.
הוא שב והסתכל בה, והיא עשתה עצמה כאילו אינה שמה לב להתבוננותו בה.
"מה שמך?" נפלטה השאלה מפיו, ומיד התחרט על ששאל אותה.
'טיפש טיפש טיפש. פשוט טיפש!'
היא הרימה את ראשה, והביטה עמוק בעיניו הצלולות.
למרות הסערה שהתחוללה בו, עיניו היו שקטות ורגועות. צבען ירוק בהיר.
"קוראים לי הלל" אמרה בצניעות.
כשראתה כי עיניו נפגשות בעיניה, מיד השפילה את מבטה.
עוד שתיקה עמדה ביניהם, ולאחרה הציג את עצמו בפניה -
"שמי אורי גלעד,"
"ואני גם מהשומרון" הוסיף בחיוך מבוייש.
היא חייכה בנימוס, ולא הבינה מה מתרחש בליבה. מה היא חושבת או מרגישה..
אך ידעה - כל הרגשות נכונות ואמיתיות.
הלל הרימה ראשה, והפעם לא הביטה בעיניו -
היא חשה כי הוא ממתין לתשובה, למרות שלא שאל דבר.
'לאן זה מוביל?' תהתה.
היא חשבה על חברותיה שחלקן הגדול כבר עמדו תחת חופה, ורצתה כל כך להיות גם היא,
להמשיך את שרשרת הדורות בעם ישראל.
הלל רצתה בכל מאודה לאהוב ולהיות נאהבת.
פרק ד:
הם שוחחו שעה ארוכה מבלי לשים לב ללילה ההולך ובא.
הלל הביטה בכוכבים הרבים והציצה בשעונה. "כבר מאוחר" עידכנה את אורי גלעד, שנדהם מהזמן הרב שהיו שם, ואמר שבחיים לא ניתקע זמן רב כל כך בטרמפיאדה.
הם ממש לא מתכננים לבלות שם לילה שלם,
והכפר הערבי ששכן קרוב מדי, לא גרם להם לרצות להישאר, זה בטוח.
הלל שלפה מתיקה פלאפון מקשים קטן וישן, ושוחחה מספר דקות. בסיומה של השיחה דיווחה לאורי -
"דיברתי עם אחותי. יש לה רכב. היא מסיימת לעבוד עוד עשרים דקות ואז תוכל לבוא לקחת אותנו."
הוא שמח לשמוע את הבשורה.
"כנראה למחוז חפצי כבר לא אגיע היום.." הוסיפה בקריצה.
הוא הביט בה.
הוא שח עימה פחות מכמה שעות והרגיש כאילו הכירה ימים רבים.
'זו היא'
'אין ספק. אני יודע את זה! אני בטוח ש..' הלל קטעה את מחשבותיו: "אז להיכן פניך היו מועדות?"
"הייתי צריך לחזור לישיבה. לירושלים" השיב.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
עד לפה כתבתי.. לא היה לי כח להמשיך. כעע יצא קיצ'י ברמות עלל
אני בטוחה שתסלחו לי
אז מה היה בסוף??
מתארת לעצמי שהאחות של הלל הקפיצה אותם והחזירה אותם הביתה,
הם החליפו מספרים ולאחר כמה זמן נישאו במזל טוב!! ונולדו להם אלף ילדים חמודים עם גוזמבות(
) והחיים שלהם היו דבש טהור.
או - למי שרוצה שאני אפוצץ את הבועה הורודה והמלבבת הזו - הם נפגשו פעם-פעמיים והחליטו שזה לא זה. וזהו.
חח מה שנוח לכם
אז זהו. חיים מקסימים שיהיו לכם! ושנזכה כמובן בעיתו ובזמנו.. חח..
באהבה!
חחחח בקרוב אצלינוווו