הכרתי אותו מייד כשעמד בפנים חתומות עם מזוודה בידו בין התלמידים הרבים שהתקבצו נבוכים בפתח בית המדרש, ניצבים לפני עולם חדש. שנים יעסקו בו במקרא, במשנה, בתלמוד ובפוסקים. ישוטטו ברחובות נהרדעא, מחוזא ופומבדיתא, יתפלפלו בארמית בהוויות אביי ורבא, יקשו ויתרצו, יקשיבו לריב הראב"ד עם הרמב"ם, יתייצבו פעם לצידו של זה ופעם לצידו של זה. יעמיקו במורה ובכוזרי, בחומר ובצורה, בשכל הפועל ובגלגלים, בסודות הבריאה ובנפש האדם, ישאפו לגדולות וירגזו מירידות. ייבהלו מתביעות המוסר החמורות של הרמח"ל ורבנו יונה, ויתנחמו בלהט בחסידות ואור הטהרה של תורת הרב קוק. ייאחזו בשלשלת הדורות, ינסו לחדש חידושים בעצמם, יתאכזבו כשיגלו שכבר קדמום אחרים. יתנהלו עם חבריהם בין ידידות לקנאה".
(בואי הרוח, עעמ' 134-135)





