והיא לא מבינה.
אומרת לי לשתות.
ואני נבוכה.
איני יכולה.
לה אני מסבירה.
עלי היא מסתכלת.
מבטה בי נועצת.
אני מזדקפת.
מוציאה הכל.
הרצפה מתלכלכת.
ואני לא עוד.
בין עפר ושמיים.
כבר ליומיים.
אני מסתכלת.
ועוצמת עיניים.
סבל בל יתאר.
הוא מנת חלקי
כל ימות השבוע.
מראשון ועד שישי.
ואני מסתכלת עליה, וצועקת -
עד מתי יהיה סבל זה מנת חלקי?
במה חטאתי ובמה פשעתי?
במה לגורל מר ממוות זכיתי?
אני צועקת,
והיא מצידה,
מביטה בי,
דממה.
נכתב ע"י מישהי בכיתה ג, אז
..
