אחד חוזר כרגע משליחות בוראו
והשני בדרך החוצה, למטה
לעולם הזה
כל יצירתם של אלו ושכמותם היא להוריד את המחשבות מההיכל העליון לראשיהם, ויש שיגידו לליבותיהם, של בני האדם.
'מה בתכנית?'- שאל הנכנס את היוצא
'אה, לא הכי נעים. בדרך להוריד מחשבה למישהי. ספקות, חוסר נוחות, אי וודאות. אינטואיציה כואבת. מפה לשם היא תכבה את האור על הקשר עם 'ההוא שהיא יוצאת איתו'. לפחות עד שאגיע אליה.
'מה?! אתה רציני?! אין סיכוי!' נדהם בהתרעמות או התרעם בתדהמה המלאך החוזר משלחותו. ולא חסך- 'בטוח יש פה טעות! הם כאלו מהממים ביחד, אני יודע, אני הייתי שם! אתה יודע כמה מחשבות הורדתי לבחור הזה בחודש האחרון? הוא ממש מעוניין להמשיך. ופייר? אני מבין אותו. אילו שיחות נהדרות היו להם, אילו קונפליקטים עטפו אותם, וגידלו אותם, והביאו אותם למקומות כל כך יפים בקשר. איזו כנות, איזה רצון הדדי להתקדם ביחד. נכון שישנם פערים. אדון שמי השמיים והיכלי ההיכלות יעיד שתמיד ישנם פערים. ונכון שיש שם גדות שיצריכו הרבה מאמץ משותף בכדי לגשר ביניהם. אבל איזו הרמוניה תהיה אם יצליחו, ולכשיצליחו, לגשר! לאיזה חיבור מדהים יוכלו להגיע ביחד. דרך שיח המשותף, והקשבה (שעוד יש מה לעבוד עליה, ברוך הוא וברוך שמו), ושיתוף הדדי ברצונות, ובתחושות, ובמה שטוב, ובמה שקשה, ובמחמאות, ובעוד מחמאות, ובאתגרים, ובעוד מילים טובות! כלום אינך רואה זאת? כלום ריבונינו ואדונינו לא מתחשב בזאת?'
התנשם לו המלאך הנכנס והביט בעיניים יוקדות בעיני רעו היוצא. מאז יצירתם הם מורידים מחשבות לבני אדם, מאת יודע מחשבות ביום דין. לא מתעייפים ולא מתרפים, גיבורי כח עושי דברו.
ובמחשבות ממחשבות שונות הם נתקלים. ישנן כאלו מתוקות, טהורות. ישנן כאלו שהיו הורגות אותם, אלמלי היו מלאכי עליון, מחוסרי גוף שאפשר לאבד.
אך היו מחשבות..שפשוט..לא היו מובנות.
למה? מה מטרתן? איזו טובה תצא מזה? מה לזאת ההנהגה מאת חומל מעשיו בדין?
הביט היוצא בנכנס במבט טוב של אש קדושה. לא ראה הוא סיבה לפסוח על מתן הסבר ויישוב הדעת לרעו הנסער. אין חשש שביצוע שליחותו תתעכב בשל כך, שכן מושג הזמן לא שייך בעולם המופשט והעילאי בו הם נמצאים.
'שמע נא לי, יציר עליון נשגב ובעל כנפיים'- פתח היוצא וכה הוסיף-
'נכון, שמה שיש ביניהם, ובקרוב- מה שהיה ביניהם, הוא נפלא.
ויודע גם אנכי את שיחתם. ומחשבתם. ותהייתם. וגם תעייתם. ותקוותם.
וראיתי כמה נפלא היה שם. איזו מתיקות. איזו פשטות. אמנם גם טעויות היו שם, אך כלום ילד יכול ללמוד ללכת מבלי שייפול שוב ושוב ושוב לפני כן?
ואמת..חשבתי גם אני שזה יכול להצליח. ראיתי שהיה שם רצון. וכמה משמעותי וגדול הוא הרצון, כמה משמעותי וגדול. זהו המפתח לכל התקדמות. לכל התפתחות. לכל התעלות ולכל התחדשות.
אולם..כאן בהיכל המחשבה אומר בפה מלא שיש מעבר למחשבותינו. יש את מחשבת מי שאמר והיה העולם.
ואמת, היא נשגבה ועילאית מכדי להיות מובנת. היא קשה, קשה מאד אפילו, לעיתים קרובות. אך צריך לזכור שהחומל מעשיו ביום דין הוא גם המטהר חוסיו בדין. שהכובש כעסו ביום דין והלובש צדקות בדין הוא גם הגולה עמוקות והצופה נסתרות בדין'.
'ונכון. שהבחורצ'יק מאד יתאכזב כשישמע שבתחנה הבאה הוא יורד מהרכבת- אך כלום ידוע לנו ב א מ ת לאן הרכבת הזו היתה מובילה?'
'כלום פשוט הדבר שבאמת נכון עבורם להמשיך?'
'כלום בניין עדי עד ודאי היה עולה מכאן?'
'בזוגיות? בילדים? במהלכי החיים השונים, האישיים והמשותפים?'
'איני אומר שלא קשה. איני אומר שנעים'
'אך מאת ה' היתה זאת. וכדעת רבי עקיבא נפסקה הלכה- שלא הכל *טוב*. לא כל דעביד רחמנא- טב.
אבל הכל *לטובה*. כל דעביד רחמנא- *ל*טב הוא דעביד.
פרידה זה דבר קשה. זה לא נעים. זה לא *טוב*.
לא *טוב* היות האדם לבדו. *טוב* זה בניין משותף.
אבל יכול להיות שעבורם הפרידה זה מה שנכון כרגע.
ואל תשכח שאותם בחור ובחורה הם בני אדם ולא מלאכים. ולהם הקושי הוא רב.
אך..מה לעשות..שנבראים הם..ואף לא נבראים כמותינו אלא בשר ודם המה.
ואולי הפרידה שלהם היא.. זמנית. לעיתים מזומנות יוצא לי להוריד לעולם מחשבת פרידה, שלאחר תקופה מתחלפת במחשבת חזרה ורצון לנסות שוב ביחד. והפרידה הובילה את אותו זוג למקום יותר טוב בקשר. יותר עליון, יותר כן, יותר אמיתי. הפרידה שאמרה שכך לא ניתן להמשיך, בעצם פתחה והאירה בסתר את הדרך לאיך זה כן יוכל להצליח ביחד. לשיתוף ולהקשבה יותר מעמיקים, יותר רגישים, יותר אישיים ומתאימים עבורם. קרקע ליותר למידה, יותר ענווה, יותר סבלנות, אחד עם השניה ואחד את השניה. וכל זה..בדרך ליצור משהו הרבה יותר אמיתי וחזק ביחד. החיתוך הוביל להשתלמות יותר גדולה. וזה באמת..היה לטובה'.
אך כרגע..הם רק עומדים להפרד.
אולי הם עוד ישובו, חזקים יותר, מקושרים יותר.
ואולי הם רק תחנה בדרך.
זה כבר תלוי בריבונו של עולם..וגם בשניהם.
השגחה ובחירה.
ה' מכוון, ויש בחירה חופשית.
וכמה זמן יעבור עד שיבינו שבאמת לטובתם היה הדבר? עד שתשמע ההודאה, וההודיה- "עקיבא נחמתנו"?
זה יכול לקחת ימים. אולי שנים. אולי דורות.
אך..מה יעשו וקרוצי חומר המה.
הם לא מבינים, לא יודעים.
הם לא מלאכים.'
סיים המלאך היוצא את דבריו, ובמבט אחרון של אש טובה לידידו הנכנס- פרח ונעלם.
והשני בדרך החוצה, למטה
לעולם הזה
כל יצירתם של אלו ושכמותם היא להוריד את המחשבות מההיכל העליון לראשיהם, ויש שיגידו לליבותיהם, של בני האדם.
'מה בתכנית?'- שאל הנכנס את היוצא
'אה, לא הכי נעים. בדרך להוריד מחשבה למישהי. ספקות, חוסר נוחות, אי וודאות. אינטואיציה כואבת. מפה לשם היא תכבה את האור על הקשר עם 'ההוא שהיא יוצאת איתו'. לפחות עד שאגיע אליה.
'מה?! אתה רציני?! אין סיכוי!' נדהם בהתרעמות או התרעם בתדהמה המלאך החוזר משלחותו. ולא חסך- 'בטוח יש פה טעות! הם כאלו מהממים ביחד, אני יודע, אני הייתי שם! אתה יודע כמה מחשבות הורדתי לבחור הזה בחודש האחרון? הוא ממש מעוניין להמשיך. ופייר? אני מבין אותו. אילו שיחות נהדרות היו להם, אילו קונפליקטים עטפו אותם, וגידלו אותם, והביאו אותם למקומות כל כך יפים בקשר. איזו כנות, איזה רצון הדדי להתקדם ביחד. נכון שישנם פערים. אדון שמי השמיים והיכלי ההיכלות יעיד שתמיד ישנם פערים. ונכון שיש שם גדות שיצריכו הרבה מאמץ משותף בכדי לגשר ביניהם. אבל איזו הרמוניה תהיה אם יצליחו, ולכשיצליחו, לגשר! לאיזה חיבור מדהים יוכלו להגיע ביחד. דרך שיח המשותף, והקשבה (שעוד יש מה לעבוד עליה, ברוך הוא וברוך שמו), ושיתוף הדדי ברצונות, ובתחושות, ובמה שטוב, ובמה שקשה, ובמחמאות, ובעוד מחמאות, ובאתגרים, ובעוד מילים טובות! כלום אינך רואה זאת? כלום ריבונינו ואדונינו לא מתחשב בזאת?'
התנשם לו המלאך הנכנס והביט בעיניים יוקדות בעיני רעו היוצא. מאז יצירתם הם מורידים מחשבות לבני אדם, מאת יודע מחשבות ביום דין. לא מתעייפים ולא מתרפים, גיבורי כח עושי דברו.
ובמחשבות ממחשבות שונות הם נתקלים. ישנן כאלו מתוקות, טהורות. ישנן כאלו שהיו הורגות אותם, אלמלי היו מלאכי עליון, מחוסרי גוף שאפשר לאבד.
אך היו מחשבות..שפשוט..לא היו מובנות.
למה? מה מטרתן? איזו טובה תצא מזה? מה לזאת ההנהגה מאת חומל מעשיו בדין?
הביט היוצא בנכנס במבט טוב של אש קדושה. לא ראה הוא סיבה לפסוח על מתן הסבר ויישוב הדעת לרעו הנסער. אין חשש שביצוע שליחותו תתעכב בשל כך, שכן מושג הזמן לא שייך בעולם המופשט והעילאי בו הם נמצאים.
'שמע נא לי, יציר עליון נשגב ובעל כנפיים'- פתח היוצא וכה הוסיף-
'נכון, שמה שיש ביניהם, ובקרוב- מה שהיה ביניהם, הוא נפלא.
ויודע גם אנכי את שיחתם. ומחשבתם. ותהייתם. וגם תעייתם. ותקוותם.
וראיתי כמה נפלא היה שם. איזו מתיקות. איזו פשטות. אמנם גם טעויות היו שם, אך כלום ילד יכול ללמוד ללכת מבלי שייפול שוב ושוב ושוב לפני כן?
ואמת..חשבתי גם אני שזה יכול להצליח. ראיתי שהיה שם רצון. וכמה משמעותי וגדול הוא הרצון, כמה משמעותי וגדול. זהו המפתח לכל התקדמות. לכל התפתחות. לכל התעלות ולכל התחדשות.
אולם..כאן בהיכל המחשבה אומר בפה מלא שיש מעבר למחשבותינו. יש את מחשבת מי שאמר והיה העולם.
ואמת, היא נשגבה ועילאית מכדי להיות מובנת. היא קשה, קשה מאד אפילו, לעיתים קרובות. אך צריך לזכור שהחומל מעשיו ביום דין הוא גם המטהר חוסיו בדין. שהכובש כעסו ביום דין והלובש צדקות בדין הוא גם הגולה עמוקות והצופה נסתרות בדין'.
'ונכון. שהבחורצ'יק מאד יתאכזב כשישמע שבתחנה הבאה הוא יורד מהרכבת- אך כלום ידוע לנו ב א מ ת לאן הרכבת הזו היתה מובילה?'
'כלום פשוט הדבר שבאמת נכון עבורם להמשיך?'
'כלום בניין עדי עד ודאי היה עולה מכאן?'
'בזוגיות? בילדים? במהלכי החיים השונים, האישיים והמשותפים?'
'איני אומר שלא קשה. איני אומר שנעים'
'אך מאת ה' היתה זאת. וכדעת רבי עקיבא נפסקה הלכה- שלא הכל *טוב*. לא כל דעביד רחמנא- טב.
אבל הכל *לטובה*. כל דעביד רחמנא- *ל*טב הוא דעביד.
פרידה זה דבר קשה. זה לא נעים. זה לא *טוב*.
לא *טוב* היות האדם לבדו. *טוב* זה בניין משותף.
אבל יכול להיות שעבורם הפרידה זה מה שנכון כרגע.
ואל תשכח שאותם בחור ובחורה הם בני אדם ולא מלאכים. ולהם הקושי הוא רב.
אך..מה לעשות..שנבראים הם..ואף לא נבראים כמותינו אלא בשר ודם המה.
ואולי הפרידה שלהם היא.. זמנית. לעיתים מזומנות יוצא לי להוריד לעולם מחשבת פרידה, שלאחר תקופה מתחלפת במחשבת חזרה ורצון לנסות שוב ביחד. והפרידה הובילה את אותו זוג למקום יותר טוב בקשר. יותר עליון, יותר כן, יותר אמיתי. הפרידה שאמרה שכך לא ניתן להמשיך, בעצם פתחה והאירה בסתר את הדרך לאיך זה כן יוכל להצליח ביחד. לשיתוף ולהקשבה יותר מעמיקים, יותר רגישים, יותר אישיים ומתאימים עבורם. קרקע ליותר למידה, יותר ענווה, יותר סבלנות, אחד עם השניה ואחד את השניה. וכל זה..בדרך ליצור משהו הרבה יותר אמיתי וחזק ביחד. החיתוך הוביל להשתלמות יותר גדולה. וזה באמת..היה לטובה'.
אך כרגע..הם רק עומדים להפרד.
אולי הם עוד ישובו, חזקים יותר, מקושרים יותר.
ואולי הם רק תחנה בדרך.
זה כבר תלוי בריבונו של עולם..וגם בשניהם.
השגחה ובחירה.
ה' מכוון, ויש בחירה חופשית.
וכמה זמן יעבור עד שיבינו שבאמת לטובתם היה הדבר? עד שתשמע ההודאה, וההודיה- "עקיבא נחמתנו"?
זה יכול לקחת ימים. אולי שנים. אולי דורות.
אך..מה יעשו וקרוצי חומר המה.
הם לא מבינים, לא יודעים.
הם לא מלאכים.'
סיים המלאך היוצא את דבריו, ובמבט אחרון של אש טובה לידידו הנכנס- פרח ונעלם.
