תחשבי.
את עושה את זה, אין לך דרך לחזור.
יש לך משפחה. שאמורה לאהוב אותך.
יש לך אותה ואותה. את באמת חשובה להם (נראלי)
את מסוגלת לא לעשות את זה.
תתמודדי.
אל תברחי.
זה פיתרון קבוע לבעיה זמנית.
את יכולה. רק תאמיני שאת יכולה, והשמיים הם הגבול.
נכון. את רוצה חיבוק. הוא יגיע.
את תראי אותה בחמישי והיא תבוא לאולפנא.
את יכולה ואת מסוגלת להתמודד כרגע.
הבכי עוד יגיע. ואיתו אולי יהיה לך טוב יותר ככה.
רק תחכי
על הכל כזה.
יום אחד צריך לעשות את זה.
יש לי דברים חשובים לומר לך.
ואת מותק.
תודנ. גם את.
דיבור עם אנשים שאני לא מכירה זה מביך.
פוסעת(אולי פשוט נדסקס באישי? ואז לא תראי כמה אני מסמיקה)
יכולה להביא לך תמספר שלי
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
