לכולם אנחנו יודעים לחלק מילים טובות; לחבק, לעודד.

זה מעולה, ואפילו חשוב.

אבל היי. מה איתנו?

למה את עצמינו קשה לנו יותר לאהוב..?

הרי אנחנו לא פחות..

אז כן,

מותר לנו.

מותר לנו ללחוש לעצמנו שאנחנו טובים; לחבק את הלב הקטן הזה שחיכה כ"כ הרבה.

ללטף, לאהוב.

גם לנו מותר לטעות. זה בסדר, כולם טועים, כולנו בנ"א.

אם לא נאהב את עצמנו, באמת, גם אם המציאות מוכיחה שאנחנו עטופים ואהובים,

לא נחוש בכך.

ברור, זה ישפר את ההרגשה שלנו,

אבל תמיד נצטרך להוכיח שאנחנו אכן ראויים לאהבה.

אהבה פנימית, עמוקה. קודם כל, לעצמנו.

ואם נאהב את עצמנו, ונהיה שלמים עם מה שאנחנו, קל יהיה לנו לאהוב אחרים.

כן, אנחנו טובים.

ילדים של אבא.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול