הרבה מעבודת ה' מתבטאת במעשים חיצוניים.. אם זה צניעות או מעשיים פיזיים שכאלה.

העבודה בלב היא חשובה מאוד ויש לה את החלק המשמעותי.. אך לעולם היא לא תבוא ע"י שלמותה  באמצעות הפנימיות בלבד..

גם יש עניין להראות את מה שמאמינים כלפי חוץ, להפיץ את היהדות וכו'.. 

אני עוד לא במקום הזה.. אבל שנזכה

בעניי, זה כמו שבעל יאהב את אשתו מבפנים ולא יראה לה את זה כלפי חוץ...

צריך גם להתבטאות במעשים חיצוניים בעבודת ה' כמו שאמרו לפני- הצניעות, קידוש השם וכו...

ועוד דבר, יש לנו גם סממנים חיצוניים שעוזרים לנו בדברים פנימיים לדוגמה- הכיפה, היא סממן חיצוני אבל עוזר לנו ביראת שמיים... וכדומה.

בן אדם לא יכול להגיד אני מאמין בלב, מאמין רק ברגשות, רגשות הם הפכפכים ולא יציבים ואנחנו צריכים כל הזמן מעשים שיזכירו לנו ויעוררו אותנו...

זאת גם בעצם מטרת המצוות.

ואינו מספיק.....זה כמו לרצות לעזור לאמא בבית ולהמשיך לשבת על בספה ולשחק בטלפון... זה לא רצון מספיק חזק...

הרי כל העניין בעבודת האלוהים זה עניין של ההוויה. כמו שאמרו , יציאת הצדיק עושה רושם. פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה.

יש לך רבנים ואנשים שהם כביכול רוחניים, שהם כביכול קרובים וקשורים לאלוהים. הם מכירים את כל כתבי הקודש, הם מלומדים, הם חכמים, אבל למעשה, הם רק מלאים בידע מת, המשיכה והתגובות שהם מעוררים אצל אנשים הם שטחיות בלבד. בשביל לעורר ולמשוך את לבבות האנשים באמת, לא צריך שום ידע, לא צריך מילים, צריך את ההוויה בעיקר.

אנשים כביכול רוחניים, כל מיני רבנים וכאלה, תמיד חושבים שצריך לשנות את העולם, שצריך תכנית כלשהי לגאולה, שצריך מטרה כלשהי, תמיד הם רוצים לשנות משהו. אבל האמת היא שהאדם לא צריך לשנות שום דבר מלבד את עצמו, והדברים ממילא נעשים, האדם משפיע על הסביבה שלו, ועל כל העולם כולו.

פולחן דתי זה רק עניין של טעם. אחד יכול לנסוע למכה, אחד מניח תפילין, כל אחד והקטע שלו. אלוהים הוא אוניברסלי, אנחנו לא שונים. אלוהים ברא את האדם חופשי. בניגוד לאדם, אלוהים לא מנסה לשלוט על אף אחד, ולא מנסה לשעבד אף אחד. לאדם ניתנת הבחירה, הדעת, המודעות. והוא יכול לבחור ולחיות כראות עיניו, אלוהים עוזר לכולם ונותן הזדמנויות לכולם. רק האדם עצמו צריך להיות מוכן, ולהזהר מכל מיני בני עוולה בדרך.

האדם נולד חופשי, לכולם יש הזדמנות להגיע לאלוהים, לאמת. מעטים מגיעים.  זה לא כל כך משנה אם נולדת יהודי או שנולדת מוסלמי או נוצרי, להגדרות האלו אין שום משמעות אמיתית היום.

לכן, להיות אדם דתי, להיות אדם שקרוב לאלוהים, זה להיות סתם אחד. לא צדיק, לא רשע, לא בינוני, סתם אחד, שמשתדל להיות הגון וישר, ולעשות את הדבר הנכון.

כי אם אתה עובד ה' באמת, אז אתה גם מקיים את המצוות שלו, שהרבה מהן קשורות בחיצוניות...

אפילו אם אתה מאוד אוהב את הקב"ה, זה לא ממש עוזר אם אתה לא עושה את מצוותו, עדיף מאהבה...

לענ"ד ה' רוצה את הלב את הפנימיות. אבל כששואלים אם אפשר לעבוד את ה' רק בפנימיות צריך קודם לשאול מה זה לעבוד את ה'. לדעתי עיקר עבודת ה' זה בעצם זה שאני מתקרב להקב''ה ורוצה אותו, הזהר מסביר שכאשר אדם עושה עבירות הלב שלו מתכסה בקליפות והוא יתרחק מה' יתברך וכבר יהיה לו פחות חשק ללמוד תורה ולעשות מצוות גם אם הוא לא רוצה בכך, וזה באמת מסביר למה פתאום נוצרים לאדם כל מיני שאלות על הקב''ה... לעומת זאת אם הוא עושה מצוות זה מקרב אותו לה' יתברך ונותן לו עוד חשק...

אם נסכם אי אפשר בקביעות- לעבוד את ה' בפנימיות ותוך כדי לעשות עברות בחיצוניות

אלה אם כן הוא נבין שמה שהוא עושה זה עברות והוא באמת רוצה להתגבר.     

אני חושב שעבודה אמיתית לה' זו עבודה שאף אחד לא יודע עליה וזה מה שהופך את כל המעשים שלך לפנימיים. כי כל הזמן אנחנו מתנהגים במרחב כשכולם מסתכלים עלינו, וחושבים על כל תנועה ונגררים אחרי הרוב. אם כולם מנשקים מזוזה גם אני אראה לכולם שאני צדיק, אם מה שיהפוך אותי לשפיץ מגניב זה להתנועע כמו לולב בתפילת 18 ולעצום את העינים חזק, אז אני יעשה את זה בשביל התדמית. לזה קוראים עבודה זרה. אתה עובד את התדמית שלך -אפילו אם היא של צדיק-אבל אתה עובד משהו חיצוני. לא את האלוקים. לעבוד את אלוקים באמת הפנימית ועם הלב זה שרק אתה והוא יודעים את מה שאתה עושה, חושב או מרגיש. אין צורך לפרסם. בהתחלה זה קשה כן וזו עבודה רצינית, אבל זה יוביל אותך באמת להתחבר לאלוקים ולהיות אדם עדין עם מידות טובות ,בידיעה שאתה עושה הכל רק לשם שמיים.

אתה צודק- יש כאלו שרוצים לבנות את התדמית שלהם כצדיקים ודוסים ע"י "פוזות" כפי שנאמר,

ושהם עם עצמם הם ממש לא כאלו.... זאת באמת צביעות...

אבל הכוונה היא אחרת בעניי,

הכוונה היא שבן אדם לא יכול להאמין רק בלב בלי מעשים ומצוות ...

כמובן שיש עבודה פנימית שהיא אך ורק עם עצמך ועם ה'...

אני חושבת שבכללי צריך ללכת בדרך האמצע. למנן בין החיצוניות לפנימיות.

כי אי אפשר בלי חיצוניות ואי אפשר בלי פנימיות:

לדוגמה- בן אדם מבחוץ יהיה ממש "דוס" כפי שתיארת- אבל זה רק כדי לעשות רושם על הסביבה ובתוך תוכו הוא ממש לא כזה,

וגם אי אפשר שבן אדם בתוכו יהיה מאמין ויאמר אני לא צריך כיפה, ומצוות וכו, מספיק לי להאמין בלב...

אלא ללכת בדרך האמצע, גם לעשות עבודה פנימית, וגם קידוש ה' מבחוץ!

שניהם לא המומלצים. אבל בהשוואה- לדעתי ההוא שאין לו כיפה אבל מקיים מצוות וכו' יש  לו פוטנציאל עצום לחזור בתשובה ולהתקרב.. (עזבי את זה גם שכיפה זה בכלל לא חובה והלכה אלא רק מנהג ישראל.. ) וההוא שמשקר על כל העולם וגם על עצמו(אסייג את דברי- לכולם גם ליחצנים יש נקודות של אמת אני מדבר על אלו שבאמת חפים מהאמת) אין לו באמת את אלוקים.. אז לדעתי הוא עדיף עם כל הכבוד.. 

אתה חייב ללכת עם ציצית. אתה חייב להתפלל במניין. אתה חייב לבנות את הארץ. יש מצוות כלליות, ועל ידם אדם נמצא הרבה יותר קרוב לד' מאשר ע''י עבודת ד' פרטית-אגואיסטית.

בוודאי מי שעושה 'פוזה' הוא אדם מושחת, וסופו שתתגלה 'צדקותו' גם אם אחרי זמן. אין מצווה להתפלל עם עיניים עצומות ותנועות משונות, ולק מגדולי ישראל אפילו העדיפו תפילה מבלי לזוז כלל (כמו הרבי מלובביץ' וחסידות רוז'ין לתולדותיה). 'עבודת עצמי' מובילה לדיכאון, וקנאה שמובילה לגאווה, או יותר גרוע - ענווה בשביל כבוד.

ברור שחלק גדול מהדברים שעושה בנאדם דתי נובע מלחץ חברתי. ברור שאדם שילמד בישיבה קטנה יהיה דוס יותר מאשר אם ילמד בתיכון. אבל יש לא מעט כאלה שלא אכפת להם- והראייה היא כמות הדתל''שים, בלי לדבר על המעופפים. הגיוני שהם הגיעו למצב הזה בגלל שעשו מצוות בגלל תדמית.
הפיתרון שהרב קוק נותן (מובא איפשהו בעין אי''ה) זה שתהיה לך פנימיות חזקה, שהסביבה לא משפיעה עליה, ואת זה עושים ע''י קיום מעשים טובים כשאף אחד לא רואה כמו שאמרת.

"אחרי המעשיים נמשכים הלבבות"..

והמון תלוי אחד בשני.

הדרך הטבעית לעבודת ד' היא ע"י כך שהשכל מנהל את המידות שבלב.

אומנם יתכן בלב יש את הכונה הטובה והרצון הנכון, אבל אם השכל והרציונאל לא מתרגמים את הדבר לפעולה ממשית ומדוייקת שלה הקב"ה מחכה, אז משהו בתהליך חסר.

זה לא אומר שזה רע או טוב.

זה פשוט לא שלם.

יתכן שזהו חלק בתהליך, אבל לכתחילה זה לא המצב המדוייק.

בהצלחה רבה!

עבודת ד' זה לא לחשוב מחשבות ו''איזה יופי'' והכל ''מאיר'' ו''יפה''. עבודת ד' זה פרקטיקה ועבודה שבלב! מי שלא מרגיש מצפון כשהוא עושה עבירות, מי ואומר שהוא עובד את ד' מבפנים - הוא שקרן! הוא בעצם רוצה לפרוק את רגשי הדת בדימיונות שלו ולעשות מה שהוא רוצה בתכל'ס. זו התפיסה הנוצרית -להיות משוחרר ממצוות ולקבל עולם הבא.

להראות כלפי חוץ זה לא להחצין- עובד ד' אמיתי לא מתעניין במה שחושבים עליו. יש לו פנימיות חזקה.

עבודה.

דהיינו, לא חוויות, לא רגשות, לא התלהבות. כל אלה יכולים לסייע בעבודת ה', אבל מי שיניח תפילין בלי התרגשות עשה מעשה יותר גדול ממי שהתלהב והתעמק "תיאורטית" מהמצווה. (זה מובא בשם בעל התניא).

העבודה היא לא יוזמה שלנו. פרטי העבודה יורדים אלינו מ"המעסיק", במקרה שלנו, ריבונו של עולם. והוא נתן לנו תורה ומצוות שנעבוד אותו בהן. לומר "אני אעבוד את ה' בדרך אחרת ממה שהוא ציווה" זה, אממ.. קצת חצוף. בספר הכוזרי, אומר ריה"ל שהחטא של בני ישראל בעגל לא היה שעבדו עבודה זרה (הוא מסביר בדיוק למה), אלא שהמציאו לעצמם מצווה שה' לא ציווה. וכן שמה שהביא את אלישע בן אבויה לכפור הוא שחשב שבגלל שהוא הגיע למדרגה גבוהה מאוד בחכמה ובידיעת התורה, הוא כבר לא זקוק למעשים.

כמובן יש מצוות שהן בלב (אהבה ה', אמונה בה', יחוד ה' וכו'),

אבל להוציא את העבודה המעשית מהתורה זה לרוקן חצי מהיהדות.

על ידי המצוות אנחנו מחברים בין העולם הרוחני, האלוקי לעולם הגשמי והחומרי.

מתוך התורה אנחנו יש לנו אפשרות לקיים מעשה אלוקי.

הכל יכול להיות מועיל וטוב, ולכל יש מקום,

אבל לא כל דבר זו עבודת ה'.

זה לא הודו פה...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....