השבוע מתחילים תלימודים!! יואווו סיוווט

ושאפחד עכשיו לא יכתוב שזה דווקא כייף... כי בכייף יאללה בוא תחליף אותי...

תשתפו פעולה ותכתבו למה גם לגם זה לא כיף.

אני רק אתחיל טיפה בלב ים להסביר למה זה סיוט עבורי.

א. אני אחת שלא סובלת לימודים בכללי. תכלס זה נורמה. אבל אני אחת שאצא החוצה או לא אגיע לבצפר העיקר לא ללמוד(נשמעת זוועההה אבל אל דאגו דפקא התעודה שלי בין התעודות שילדים חולמים.. ב"ה...)

ב. הולכת להתחיל שנה שלישית אם אותה מחנכת. שזה בפני עצמו סיוט הדבר היותר גדול זה שהיא מורה כבר מעל 30 שנה....

וגם אם אין לכם ככ מה להגיב בנושא תגיבו שלפחות קראתם גם משו....

עד כאן שירות החפירות להרגע.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול