בס"ד
וגם שכתבתי זה היה מפצל"ש...
אבל עכשיו אין לי כוח...
ובא לי לבכות ממש! אוףף!
כי הנה החופש שלי הגיע!
סיימתי את כל החובות הלימודיות שלי... כמה חיכיתי כבר להגיע לרגע הזה!
כי הייתה לי שנה עמוסה מ-מ-ש! לא יודעת איך שרדתי את הלימודים האלו...
ככ תכננתי לסיים מהר עם המבחנים כדי לזכות לכמה שבועות של חופש..
אבל הפרידה הזו שהייתה- הייתה ממש בהתחלה של המבחנים..
ולי לא היה שום כוח או יכולת לשבת וללמוד, ורק ישבתי כל היום על הספה ובכיתי..
אז הרבה נדחה למועד ב'.. ומועדי ב' בד"כ נגמרים שנייה לפני תחילת שנה...
והנה בשמחה ובששון הגיע הרגע שסיימתי את הכל! את כל המבחנים!!
ואני-
אני תכננתי עכשיו להיות בחופש.. לנסוע לצפון, להיות עם חברות, אטראקציות
ופשוט לעשות כייף!
ותכננתי.. אבל איפה אני?
בבית....
אין לי שום פרטנרית לכלום...
כולן עסוקות... או שלא יכולות.. או שלא בא להן לבוא איתי...
[פשוט נותן הרגשה של- אני לא שווה....]
אז אני מנסה לחשוב- מה בכל זאת לעשות היום...
אבל כל דבר לא בא לי..
כי מה זה שווה לצאת בלי החברות... כל הקטע זה שאני רוצה לצאת ולהנות..
ואם אצא לבד זה עדיין להישאר עם כל המחשבות פשוט במקום אחר ולא בבית...
ואמא שלי גם כן לחוצה עלי שאני אתחתן...
אמרתי לה כמה אני מאוכזבת, כמה רציתי ככ חופש וכמה אני מאוכזבת שאני לא זוכה לו..
ומה היא אמרה?
אם היית עדיין עם אותו אחד אז בטח הייתם עושים דברים ביחד...
איזה חץ בלב... כאילו זו אשמתי שאנחנו לא ביחד...
ואז היא ממשיכה ואומרת- את רואה, זה אומר שאת צריכה להמשיך ולצאת, נו תחפשי באתרים תרימי טלפונים..
ואני כבר מיד מתחרטת שבכלל אמרתי לה משהו מלכתחילה...
וזהו! אני פשוט מיואשת!
עכשיו אלול ואומרים שהמלך בשדה.. נכון?
אז איפה הוא? איפה?
שיבוא לשדה שלי ויראה לי שהוא מקשיב ושומע אותי..
שהוא עוזר לי ומכוון אותי..
שיהיה ממש טוב בקרוב..
אבא-
פשוט תביא לי את האחד שלי, בבקשה!
בלי טקסים, בלי תרועת חצוצרות, הוא גם לא צריך להיות על הסוס הלבן...
פשוט שיבוא כבר...
רק שיבוא.