מחר אני אוסיף בע"ה בלי נדר את ההמשך, ובינתיים תקראו ותגידו לי מה דעתכם:
יצחק ירד מהאוטובוס. מולו התנשא בניין בן כארבע קומות, לבן מדי, לטעמו. שם עומד הוא להעביר את ארבע שנותיו הקרובות, כך ידע. על השער התנוסס שלט לבן עליו נכתב באותיות שחורות: "ברוכים הבאים לפנימיית משכן". פנימיה, לרגע הרהר. מדוע בעצם נשלח לשם? הרי התנגד כל-כך! אבל הוא ידע את התשובה.אימו שלחה אותו לשם. היא רצתה להרחיק אותו מהבית הסוער כל-כך. היא רצתה את טובתו. אבל הוא לא רצה. הוא רצה להישאר בבית, "בעניינים". אבל עכשיו כבר הכל היה מאחוריו. הוא כבר נפרד מהבית, והוא כבר עומד בשער הפנימייה. אין לו ברירה. לאחר שהיה קלה הוא נכנס.
"שלום", קידם קול נשי את פניו. "אני שרה, המנהלת. תכנס בבקשה למזכירות, שם יתנו לך את מספר החדר שלך, בו תתגורר עם עוד שני בנים. המזכירות ימינה ובפניה הראשונה שמאלה. כדי להגיע לבניין חדרי המגורים אתה צריך לצאת מהדלת הזאת" היא הורתה על דלת ברזל שנראתה תקועה ממול, "וללכת ישר, עד לכניסה. שנת לימודים פוריה". האישה רחבת המימדים נבלעה באחד המסדרונות. עושה רושם של קפדנית, הרהר לעצמו. הוא נכנס למזכירות.
ישב שם מזכיר, אשר הרכיב משקפיים על קצה אפו. "שם, בבקשה?", פנה אליו בלי הקדמות. בפינה ישבו שני ילדים. האחד, צנום ומנומש, והשני, גבוה, שרירי ושזוף. 'השיער שלו דווקא בהיר', ציין לעצמו יצחק, ואילו למזכיר פנה: יצחק צוקר, בבקשה. המזכיר סימן משהו ליד שמו, ואמר: "כיתה טי"ת שלישית. חדר מס' 29, הנה המפתח בבקשה. ואלו הם שותפיך לחדר". הוא הצביע לעבר השניים. שני הבנים קמו, ושלושתם יצאו את חדר המזכירות. "יצחק, מה?" פנה אליו הבריון שבין שניהם. הוא צקצק בלשונו. "אני גבי. נעים מאד, ציקי. תביא ת'מפתח.". יצחק כבר עמד להושיט לו את המפתח, כשלפתע חכך בדעתו. יצר הנקמנות כרסם בו. "לא רוצה", ענה בהחלטיות. בתחילה גבי נראה מופתע, אך מיד התעשת, הרים גבה בזלזול ואמר:"אה, באמת? שמע בחור, איתי לא מתווכחים. אתה מביא לי את המפתח כאן ועכשיו. אתה לא חייב לרצות".יצחק, שכבר חשב שזוהי מריבה מיותרת, מיהר למסור את המפתח לדורשו.
הדס הביטה במבנה. 'מכוער', חשבה. פנימיית "משכן" לא מצאה חן בעיניה למן הרגע הראשון. לרגע הרהרה באביה. אותו אב, שנטע בה כל-כך הרבה אמונה ובטחון. שיערה השטני, הבהיר והחלק התבדר ברוח. עיניה החומות סקרו את אותו בניין בו עמדה להעביר את ארבע שנותיה הקרובות. והיא נכנסה.
אישה רחבת- מימדים עם חיוך רחב מדי התקרבה אליה. "מה שלומך חמודה?". היא צבטה את לחיה. הדס עשתה פרצוף. היא לא תאהב פה כלום, שום דבר, כך ידעה. "אני המנהלת שרה. קראי לי שרהל'ה. אני בטוחה שיהיה לך כיף אצלנו". "אני בטוחה שלא" מלמלה הדס. "כן, כן, כמובן" מיהרה להגיב שרה. "לכי לחדר המזכירות לקבל מפתח לחדר שבו תגורי עם עוד שתי בנות מתוקות כמוך. את יודעת איפה זה? לכי ימינה ובפניה הראשונה שמאלה. הו, אני רואה שעוד תלמיד הגיע! להית', מתוקה!". הדס נשמה לרווחה, ופנתה לחדר המזכירות.
המזכיר המשועמם למראה ישב ליד ערימת דפים וכרסם את עטו. הדס ניגשה לשולחנו. הוא הרים מבטו. "שם?". "הדס רובין". הוא סימן משהו ליד שמה וכיווץ גבותיו. "יתומה?", שאל. רעד חלף בהדס. "לא", ענתה בשקט. "טוב. כיתה טי"ת שנייה, חדר מס' 30. חכי כאן". הוא הצביע על הספסל והדס התיישבה ליד תלמידה נוספת. שחורה, מטולטלת, ממושקפת, ודי רזה. לאחר כשתי דקות נכנס תלמיד, ומיד לאחריו- תלמידה.
***
כמו שכבר, כתבתי זה לא הכל. אפילו לא חצי.
מה דעתכם?
