ואני לא אצא ככה מהחדר.
ופתאום הבנתי מה מציק לי.
וזה ככ מכעיס.
שפשוט השארתי אותה שם והתקדמתי והביתה.
עכשיו זה לנשום עמוק ולהשלים עם המצב הדפוק שלי.
ולבכות. זה גם טוב.
אני שונאת אותו. שונאת.
דפוק טיפש מטומטם.
בשבילו הכל! כשאני רוצה קצת יחס, כלום!
כלום כלום כלום אני פשוט אוויר בבית הזה!
סליחה באמת שאני גם צריכה זמן אנרגיה והשקעה!
לא אשמתי שהדפוק הזה אבא שלי ולא אשמתי שהוא חולה.
לא אשמתי שאני חיה.
אם זה היה תלוי בי זה לא היה קורה.
אז באמת סליחה שאני קיימת.
וגם כן זה חושב שהוא מבין שיפסיק להתערב לי בחיים!
מה? רוצה להשלים את התפקיד של האבא הדפוק שאין לי?
לא ילך לך טיפש!
אתה עד כדי כך אדיוט שאתה מגיע למצב שבו אתה חושב שלמנוע ממני משו יעזור *לי* פחח. לך לך! טיפש. אלוקים הוא כזה טיפש!
מה יצא לו מזה? כלום!
אני מספיק בוגרת או לטענתך עמוק בגיל הטיפש עשרה כדי ללכת עם הדרך שלי עד הסוף ולא אתה עם כל הכבוד תהייה זה שיתקן אותי.
תיגע לי בנטספארק? סמוך עלי *זה* לא יעבור בשקט.
טיפש. רוצה ללכת בדרך שלו? תלך! רק אל תדאג הילדים *שלך* ולא אלו שאתה מתנהג אליהם ככאלה. הם לא יאהבו אותך ולא ידו לך שאתה מסדר להם תחיים. בדיוק כמוני, ישנאו אותך עוד יותר.

