נמאס לי להתחשב במה שתאמרו

אתם יודעים?

תדברו כמה שבא לכם

אני יודעת שאני מעניינת

אני לא מתנצלת

והמשפחה שלי היא חלק ממני

אז זאת אני

ומי שלא טוב לו יכול להתפוצץ

כי לי טוב!!

וזה נדיר שאני שלמה עם זה

שככה ה' החליט

ושהחיים שלי תותים

ושלא יכולתי לבקש יותר טוב

ואתם יכולים להמשיך לעקם את האף

או לעשות פרצוף מרחם

לא אכפת לי מה אתם חושבים

תעקמו תעקמו את האף

יאאלה מי צריך אותכם בכלל

ב"ה יש לי חברים

ואתם יכולים להמשיך לחלום שאני חושבת עליכם

לא צריכה רחמים

אני מרחמת עליכם שהחיים שלכם כל כך משעממים

שאתם נדחפים לחיים של מישהו אחר

לא שמה על הסטיגמות שלכם

מפוצצת אותם

שמה פס על כולכם

עלאק חברים

עם חברים כאלה מי צריך אויבים

לכו לחתוך סלט

יאא משעממים

ומשועממים

חושבים שאתם יודעים משהו על החיים האלה?

תחשבו שוב

אני לא מתביישת יותר

די

אני לא צריכה 

אין לי במה להתבייש

אם לא נוח לכם

תעצמו עיניים

תמשיכו לחיות בבועה המסריחה שלכם

העיקר כל היום מדברים על אידיאלים

ובחיים האמיתיים

מעקמים את האף

יאאלה גם ככה הפרצוף שלכם מעוות

הדרך חיים שלכם מעוותת 

יופי שאתם שומרים שבת ואוכלים כשר

אבל שכחתם מה זה להיות בני אדם

וזה יותר חשוב

לכוווווו 

אתם לא מעניינים 

ואתם יכולים לבהות בנו כמה שאתם רוצים

אני אלך עם גב זקוף

ולא יתבייש

זאת אמא שלי

ואני מתה עליה

לכו לישון אתם לא מעניינים.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול