לא רוצה שוב התחלה.
לא רוצה שוב להכיר חברות חדשות.
לא רוצה שוב שיכירו אותי.
לא רוצה שוב לחפש את המקום שלי.
לא רוצה שוב להסביר לאנשים למה אני שוב עוברת אולפנא. כן, זה שהקודמת נסגרה לא עושה את זה טוב.
לא רוצה שוב להתרגל למבחנים, לעבודות, לסגנון.
לא רוצה מליון שבתות אולפנא.
לא רוצה להיות אחת מתוך ארבעים בכתה.
לא רוצה רחוק מהבית והאחים.
לא רוצה ללמוד במקום שהוא ברירת מחדל.
לא רוצה לבכות על זה שוב.
לא באלי ללמוד שם, לעזאזל.
נמאס לי.
ה'. לאן כל זה מוביל?
איך בדיוק זה אמור לקדם ולבנות אותי?