הנה ההמשך (באותיות יותר גדולות, למען צ ח ק ן). זה לא כל מה שכתבתי עד עכשיו, יש עוד:
התלמיד החליף שתי מילים עם המזכיר ויצא. התלמידה התקרבה אל המזכיר, שלפה פלאפון וחייגה. "אמא", קראה לתוך המכשיר, תוך שהיא סורקת במבטה את החדר. "הגעתי. יש כאן שתי בנות מטומטמות, אחת פחות, ואחת יותר, מנהלת מפגרת ומזכיר דפקט.... מה? כן, כן, בטח. ברור שאני אעשה מהן משהו. לפחות מהיותר נורמלית". היא הביטה בהדס."... כאילו דא. כן, כן, טוב. בסדר, אני לא אעשה בעיות. נשבעת לך! לא בוטחת בי? טוב, אז...". מהמכשיר נשמעו צעקות. "יופי. תמיד ידעתי שאת בוטחת בי. יאללה. בי!". הדס הביטה בהשתוממות, קודם באסנת, הילדה שישבה לצידה, אחר כך במזכיר המשתומם אף הוא ולבסוף באלמונית. היא פנתה למזכיר: "בר אלמוג. ותמהר". המזכיר התבלבל לרגע, לאחר מכן פנה לרשימות והביט בה. "... מה השם?". "בר אלמוג. אתה סובל מבעיות שמיעה או הבנה?".המזכיר שוב התבלבל. "מה השם ומה המשפחה?", הסביר את שאלתו בעברית עילגת. בר גלגלה עיניה וענתה, כמי שמשוחחת עם אדיוט: "שם- בר, שם משפחה- אלמוג. תפשת?". אחר פנתה אל הדס: "כולם כאן כאלה אדיוטים, או שרק הוא?". הדס משכה בכתפיה, ואילו המזכיר פנה לבר: "טי"ת שלישית, חדר מס' 30". הדס שחררה אנחת רווחה. לפחות לא תצטרך לסבול אותה כל היום.
המורה למתמטיקה נכנס. הוא סקר את הכיתה במבטו, ולא נראה מרוצה. מבטו נח לרגע על יצחק והמשיך לנדוד. יצחק נשם לרווחה. 'ממורה כזה', חשב, 'אני לא רוצה צרות'. לידו ישבה תלמידה יפהיפיה, שלא בדיוק עניינה אותו. המורה חיכה שכולם ירגעו והחל לקרוא שמות. לשמע השם "אלמוג בר", הרימה היושבת לצידו את ידה. המורה המשיך לקרוא. "ברוך אסנת". ילדה מתולתלת וממושקפת שישבה בסוף הכיתה, הרימה את ידה. המורה המשיך. רן מרום, שותפו לחדר, קרא "כאן". מעטים הגניבו לעברו מבטים מבוהלים. המורה הביט בו בחדות, סימן דבר- מה, והמשיך. כשהגיע לשם "יצחק צוקר", יצחק הרים את ידו. המורה הביט בו, כיווץ גבותיו ושאל: "יתום?". יצחק נרעד. "לא".
אסנת כיווצה גבותיה. המראה היה מוכר לה מאיפשהו. מאיפה?... –היא נזכרה.
הדס ישבה בסוף הכיתה, כמה שיותר רחוק מהכל. מדי פעם הגניבו היושבים בכיתה מבטים לעברה. אחד בשם גבי אף שלח לה פתק: "תמיד חשבתי שאני יפה, אבל כשאני רואה אותך, אני לא בטוח איפה הייתי כשחילקו את היופי". הדס קימטה קלות את הפתק, וניסחה אותו מחדש: "תמיד חשבתי שאני יפה, אבל כשאני מביט בך, אני תוהה איפה הייתי כשחילקו את היופי". כעת היא חייכה. היא תמיד ידעה שהיא יפה, אך לא שיערה מה יופי יכול לעשות. כשיצאה מהכיתה, גבי חיכה לה. 'עם כל הכבוד אליו', חשבה, 'הוא מטומטם'. הוא ניגש אליה. "דיסי, מה את עושה היום אחרי ארוחת הצהריים?". דיסי? דיסי?! מה הוא, אדיוט? "אה... שיעורים?". "ווי, נחמד. היום אין הרבה. ואחר כך?". איך נפטרים מהדפוק הזה? "אמ... לא יודעת". "יופי! בדיוק חשבתי שהחדר שלי נורא נחמד. באיזה מספר את גרה?". "אה... שלושים". "מגניב! אני בעשרים ותשע! לקחת אותך או שתבואי לבד?". "אני... אסתדר".
הדס הרגישה סחרחורת. וואלה, הוא קרציה.
באמת בלי להתגאות, אני יודעת שיש לי כשרון אדיר לספרות וכתיבה, אבל כל מה שאני עושה עם זה, זה לכתוב סיפורים, שירים, רומנים, ארוכים, קצרים, לא משנה מה ואיזה. העיקר- לכתוב. יש לי קובץ סיפורים שכתבתי כשהייתי בת 12 או 13.
אם אתם רוצים אני אפרסם אותם כאן. רק תבקשו. ובבקשה, תציעו שמות לסיפור הזה. בבקשה.
