צפיתי עם אמא בערוץ של התאגיד, בסרט על מותה של דיאנה, שכידוע הייתה "נסיכת העם". כל העולם אהב אותה, לא רק הבריטים (ההורים שלי, דודים שלי... כל מי שמבוגר מספיק בשביל להיות בתקופה שלה).
הוצגו בו הבריטים שהתאבלו עליה. אנשים התייפחו, בכו בהסטריה, תקפו את התקשורת שלדעתם הרגה אותה, הניחו זרי פרחים לאורך עשרות מטרים ליד שער בית המלוכה. הגיעו בהמוניהם ללוויה, כדי להיפרד ממישהי שאף אחד מהם לא באמת הכיר אישית.
במהלך הסרט חשבתי לעצמי שזה נראה לי קצת אבסורדי, למרר בבכי על אדם שמעודך לא החלפת איתו מילה.
תגובה רגשנית מתקבלת על הדעת, גם אני בכיתי כששמעתי על מותו של אורי אורבך, אריק איינשטיין ועוד אנשים שנגעו בי בדרך כלשהי. אבל מכאן ועד לישון ברחובות ימים לפני הלוויה כדי לא לפספס אותה? שוב חוזרת לדמעות - אנשים שממררים בבכי!
חשבתי הרבה על האהבה המוזרה הזאת...
ואז נוצר אצלי איזשהו קישור אליי, לחיים שלי.
גם אני בוכה הרבה על מישהו שאני בכלל לא מכירה, וגם אני אוהבת אותו בלי שהתוודעתי אליו פנים מול פנים.
ופתאום, אני מבינה אותם יותר. והמראה הזה לפתע לא נראה כל כך סוריאליסטי.
אחח אהבה, חשבתי לעצמי (ועדיין חושבת). איזה רגש מוזר שאת.
לילה טוב.

