הולכים לישון ב3. לעזאזל. צריך לקום ב7.

קמים ב7, מתארגנים מהר ונוסעים.

איכ. כיתה מעצבנת. בנות בעע.

כנס של כל האולפנא.

הזיינוקיות חופרות.

שיחה.

פעילות.

נדחפים לאוטובוס לירושלים.

מתעכבים טיפה במרכזית

קונים מתנה 

הולכים ל@הכל משמים המהממת.

מדברים קצת ומסתובבים

@סניורה מגיעה.

מסתובבים והולכים לפגוש את @נחל

מדברים טיפה, חיבוקים והולכים.

מרכזית

מביאים מתנה מאוחרת ובלונים ל @just dance

דף ניקים.

חותמים ויושבים שם כי אני צריכה לכתוב מכתבים

לונורא. מצחיק שם.

יורדים לאוטובוס של טליה, ומדברים שם, מפספסים אוטובוס.

הם מתחילות להחמיא לי שם באמצע הרחוב כמה שאני יפה. |מפודח קשות|.

אני לא באמת..

נפרדים מכולם

הולכים ללמוד איתה.

כואב לי הראש תופת.

פוגשים עוד פעם את @נחל

מישי שם מבקשת ללמוד איתנו. שיא הצדיקה.

נפרדים ובנס מספיקים את האוטובוס.

הביתה למיטה ולישון.

קיצור, היה לי ממש כיף חוץ מהסוף.

תודה לכל מי שעשה אותו כיף

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול