כתבתי כאן את כל מה שהקלדתי עד עכשיו, בשביל הנוחיות. צחקן: עשיתי אותיות גדולות, במיוחד בשבילך. תהנו. ודבר אחרון: בבקשה תציעו שמות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
יצחק ירד מהאוטובוס. מולו התנשא בניין בן כארבע קומות, לבן מדי, לטעמו. שם עומד הוא להעביר את ארבע שנותיו הקרובות, כך ידע. על השער התנוסס שלט לבן עליו נכתב באותיות שחורות: "ברוכים הבאים לפנימיית משכן". פנימיה, לרגע הרהר. מדוע בעצם נשלח לשם? הרי התנגד כל-כך! אבל הוא ידע את התשובה.אימו שלחה אותו לשם. היא רצתה להרחיק אותו מהבית הסוער כל-כך. היא רצתה את טובתו. אבל הוא לא רצה. הוא רצה להישאר בבית, "בעניינים". אבל עכשיו כבר הכל היה מאחוריו. הוא כבר נפרד מהבית, והוא כבר עומד בשער הפנימייה. אין לו ברירה. לאחר שהיה קלה הוא נכנס.
"שלום", קידם קול נשי את פניו. "אני שרה, המנהלת. תכנס בבקשה למזכירות, שם יתנו לך את מספר החדר שלך, בו תתגורר עם עוד שני בנים. המזכירות ימינה ובפניה הראשונה שמאלה. כדי להגיע לבניין חדרי המגורים אתה צריך לצאת מהדלת הזאת" היא הורתה על דלת ברזל שנראתה תקועה ממול, "וללכת ישר, עד לכניסה. שנת לימודים פוריה". האישה רחבת המימדים נבלעה באחד המסדרונות. עושה רושם של קפדנית, הרהר לעצמו. הוא נכנס למזכירות.
ישב שם מזכיר, אשר הרכיב משקפיים על קצה אפו. "שם, בבקשה?", פנה אליו בלי הקדמות. בפינה ישבו שני ילדים. האחד, צנום ומנומש, והשני, גבוה, שרירי ושזוף. 'השיער שלו דווקא בהיר', ציין לעצמו יצחק, ואילו למזכיר פנה: יצחק צוקר, בבקשה. המזכיר סימן משהו ליד שמו, ואמר: "כיתה טי"ת שלישית. חדר מס' 29, הנה המפתח בבקשה. ואלו הם שותפיך לחדר". הוא הצביע לעבר השניים. שני הבנים קמו, ושלושתם יצאו את חדר המזכירות. "יצחק, מה?" פנה אליו הבריון שבין שניהם. הוא צקצק בלשונו. "אני גבי. נעים מאד, ציקי. תביא ת'מפתח.". יצחק כבר עמד להושיט לו את המפתח, כשלפתע חכך בדעתו. יצר הנקמנות כרסם בו. "לא רוצה", ענה בהחלטיות. בתחילה גבי נראה מופתע, אך מיד התעשת, הרים גבה בזלזול ואמר:"אה, באמת? שמע בחור, איתי לא מתווכחים. אתה מביא לי את המפתח כאן ועכשיו. אתה לא חייב לרצות".יצחק, שכבר חשב שזוהי מריבה מיותרת, מיהר למסור את המפתח לדורשו.
הדס הביטה במבנה. 'מכוער', חשבה. פנימיית "משכן" לא מצאה חן בעיניה למן הרגע הראשון. לרגע הרהרה באביה. אותו אב, שנטע בה כל-כך הרבה אמונה ובטחון. שיערה השטני, הבהיר והחלק התבדר ברוח. עיניה החומות סקרו את אותו בניין בו עמדה להעביר את ארבע שנותיה הקרובות. והיא נכנסה.
אישה רחבת- מימדים עם חיוך רחב מדי התקרבה אליה. "מה שלומך חמודה?". היא צבטה את לחיה. הדס עשתה פרצוף. היא לא תאהב פה כלום, שום דבר, כך ידעה. "אני המנהלת שרה. קראי לי שרהל'ה. אני בטוחה שיהיה לך כיף אצלנו". "אני בטוחה שלא" מלמלה הדס. "כן, כן, כמובן" מיהרה להגיב שרה. "לכי לחדר המזכירות לקבל מפתח לחדר שבו תגורי עם עוד שתי בנות מתוקות כמוך. את יודעת איפה זה? לכי ימינה ובפניה הראשונה שמאלה. הו, אני רואה שעוד תלמיד הגיע! להית', מתוקה!". הדס נשמה לרווחה, ופנתה לחדר המזכירות.
המזכיר המשועמם למראה ישב ליד ערימת דפים וכרסם את עטו. הדס ניגשה לשולחנו. הוא הרים מבטו. "שם?". "הדס רובין". הוא סימן משהו ליד שמה וכיווץ גבותיו. "יתומה?", שאל. רעד חלף בהדס. "לא", ענתה בשקט. "טוב. כיתה טי"ת שנייה, חדר מס' 30. חכי כאן". הוא הצביע על הספסל והדס התיישבה ליד תלמידה נוספת. שחורה, מטולטלת, ממושקפת, ודי רזה. לאחר כשתי דקות נכנס תלמיד, ומיד לאחריו- תלמידה. התלמיד החליף שתי מילים עם המזכיר ויצא. התלמידה התקרבה אל המזכיר, שלפה פלאפון וחייגה. "אמא", קראה לתוך המכשיר, תוך שהיא סורקת במבטה את החדר. "הגעתי. יש כאן שתי בנות מטומטמות, אחת פחות, ואחת יותר, מנהלת מפגרת ומזכיר דפקט.... מה? כן, כן, בטח. ברור שאני אעשה מהן משהו. לפחות מהיותר נורמלית". היא הביטה בהדס."... כאילו דא. כן, כן, טוב. בסדר, אני לא אעשה בעיות. נשבעת לך! לא בוטחת בי? טוב, אז...". מהמכשיר נשמעו צעקות. "יופי. תמיד ידעתי שאת בוטחת בי. יאללה. בי!". הדס הביטה בהשתוממות, קודם באסנת, הילדה שישבה לצידה, אחר כך במזכיר המשתומם אף הוא ולבסוף באלמונית. היא פנתה למזכיר: "בר אלמוג. ותמהר". המזכיר התבלבל לרגע, לאחר מכן פנה לרשימות והביט בה. "... מה השם?". "בר אלמוג. אתה סובל מבעיות שמיעה או הבנה?".המזכיר שוב התבלבל. "מה השם ומה המשפחה?", הסביר את שאלתו בעברית עילגת. בר גלגלה עיניה וענתה, כמי שמשוחחת עם אדיוט: "שם- בר, שם משפחה- אלמוג. תפשת?". אחר פנתה אל הדס: "כולם כאן כאלה אדיוטים, או שרק הוא?". הדס משכה בכתפיה, ואילו המזכיר פנה לבר: "טי"ת שלישית, חדר מס' 30". הדס שחררה אנחת רווחה. לפחות לא תצטרך לסבול אותה כל היום.
המורה למתמטיקה נכנס. הוא סקר את הכיתה במבטו, ולא נראה מרוצה. מבטו נח לרגע על יצחק והמשיך לנדוד. יצחק נשם לרווחה. 'ממורה כזה', חשב, 'אני לא רוצה צרות'. לידו ישבה תלמידה יפהיפיה, שלא בדיוק עניינה אותו. המורה חיכה שכולם ירגעו והחל לקרוא שמות. לשמע השם "אלמוג בר", הרימה היושבת לצידו את ידה. המורה המשיך לקרוא. "ברוך אסנת". ילדה מתולתלת וממושקפת שישבה בסוף הכיתה, הרימה את ידה. המורה המשיך. רן מרום, שותפו לחדר, קרא "כאן". מעטים הגניבו לעברו מבטים מבוהלים. המורה הביט בו בחדות, סימן דבר- מה, והמשיך. כשהגיע לשם "יצחק צוקר", יצחק הרים את ידו. המורה הביט בו, כיווץ גבותיו ושאל: "יתום?". יצחק נרעד. "לא".
אסנת כיווצה גבותיה. המראה היה מוכר לה מאיפשהו. מאיפה?... –היא נזכרה.
הדס ישבה בסוף הכיתה, כמה שיותר רחוק מהכל. מדי פעם הגניבו היושבים בכיתה מבטים לעברה. אחד בשם גבי אף שלח לה פתק: "תמיד חשבתי שאני יפה, אבל כשאני רואה אותך, אני לא בטוח איפה הייתי כשחילקו את היופי". הדס קימטה קלות את הפתק, וניסחה אותו מחדש: "תמיד חשבתי שאני יפה, אבל כשאני מביט בך, אני תוהה איפה הייתי כשחילקו את היופי". כעת היא חייכה. היא תמיד ידעה שהיא יפה, אך לא שיערה מה יופי יכול לעשות. כשיצאה מהכיתה, גבי חיכה לה. 'עם כל הכבוד אליו', חשבה, 'הוא מטומטם'. הוא ניגש אליה. "דיסי, מה את עושה היום אחרי ארוחת הצהריים?". דיסי? דיסי?! מה הוא, אדיוט? "אה... שיעורים?". "ווי, נחמד. היום אין הרבה. ואחר כך?". איך נפטרים מהדפוק הזה? "אמ... לא יודעת". "יופי! בדיוק חשבתי שהחדר שלי נורא נחמד. באיזה מספר את גרה?". "אה... שלושים". "מגניב! אני בעשרים ותשע! לקחת אותך או שתבואי לבד?". "אני... אסתדר".
הדס הרגישה סחרחורת. וואלה, הוא קרציה.
היא ניגשה לחדר מס' 29. לדפוק? האמת היא שלא התחשק לה להיכנס. אבל היא סיכמה. 'או ליתר דיוק', גיחכה הדס, 'הוא סיכם לי'. היא דפקה.
פתח לה נער שטני בעל עיניים ירוקות. "גבי נמצא?". "כן, דקה... גבי, יש כאן מישהי שרוצה אותך". גבי ניגש לדלת, מותיר אחריו שביל בושם. הוא אפילו לא סגר את קופסת הג'לי. "בואי, תכנסי".
יצחק הביט בגבי, צוחק עם הנערה היפה הזו. 'דיסי', הוא מכנה אותה. מה זה השם הזה, 'דיסי'? שם חיבה להדס? לא עדיף 'דסי'? הוא קינא בגבי. גבי, לעומתו, נראה מרוצה.
יצחק עצם את עיניו.מעולם לא התאהב. מעולם לא הייתה לו חברה. הוא גם לא הרגיש שזה חסר לו במיוחד.חברה? מה הוא יעשה עם חברה? איפה הוא ידפוק אותה כשהיא סתם נדבקת? אבל כרגע הוא חש משהו שונה. משהו, שלא הבין איך הצליח להסתדר בלעדיו לפני כן. לפתע הוא הבין. הבין את הדבר שכל-כך נרתע ממנו. הבין את האמת הכה מציקה, אך המתוקה. הבין שהתאהב בהדס.
הדס לא הצליחה להירדם. היו לה יותר מדי מחשבות. היא ניסתה לסדר אותן בראשה. דבר ראשון, גבי הוא קרציה מהלכת על הקוצים של עצמה. דבר שני, יש לו בחדר מישהו שנראה ממש נחמד, שגבי מכנה אותו ציקי. הדס העלתה את התמונות בראשה.
שלוש מיטות מסביב לקירות. אחת, מסודרת באופן קפדני ביותר, שבעלה, עד כמה שהצליחה להבין, עונה לשם רן. על השידה שליד המיטה הייתה מקופלת בקפידה פיג'מה, והייתה שם תמונה של שני מבוגרים וחמישה ילדים. ליד המיטה הזו הייתה עוד מיטה. המיטה של ציקי. המיטה הייתה טיפונת מבולגנת, אבל לא יותר מדי. על השידה הייתה מונחת רק תמונה של אישה, ומתחת למיטה בצבצה מזוודה. המיטה השלישית הייתה המיטה של גבי. מעליה היה תלוי פוסטר של זמרת, וליד הפוסטר תמונה של איזה שחקן בנבחרת כדורגל. על המזרון לא היה כלום, ומתחת למיטה בצבצה כרית. על השידה היה מונח ורד, שללא ספק טעם מבושמו של גבי. הקולות עודם הדהדו בראשה: "ציק, תביא לאורחת מים!", "ציקי, החדר הזה יהיה יותר יפה עכשיו בלעדיך". "זכותי להיות כאן. זה גם החדר שלי, אתה יודע". "כן, אבל זה לא משנה. הזכויות שלך לא תקפות עכשיו. ולהבא, תלמד: כשאני אומר לך לצאת, אתה יוצא. הבנת, ציקי?". ציקי? מה זה הדבר הזה? עוד יותר גרוע מדיסי. וואלה, שמות זה לא הצד החזק של גבי. ציקי?... בטח יצחק. בסדר, אז הוא נראה נחמד. אז מה? זה מוסיף לי משהו לחיים?
;