יש לי ציפור קטנה בלב. חיה נוספת שוכנת שם,
ציפור שיר יפת כנפיים. במעמקי ליבי.
נוצותיה- זוהרות בשלל צבעי הקשת. אורבת במסתרים.
עיניה- זוג ענברי חן, מבהיקות בזהובן העז. מתהלכת בשלווה מועשה,
מקורה- אדמוני כיין. רובצת בתעלות החשוכות.
תכליתה- אינה תום וטוהר.
מרהיבה ביופייה היא ציפור השיר,
וקולה, הוי קולה! יש לה סבלנות, לחיה, ואורך רוך.
כנבל וכינור קול הפעמונים, היא משחיזה ציפורניים ושיניים,
מתנגן ומרטיט נימי הלב. מתאמנת בנהמות גרוניות.
שוטף החדרים, מחלחל בעליות. מתכוננת,
מגיע הוא מעולמות עליונים. ומחכה.
כל רצונותיה ומאווייה,
יומם ולילה מזמזמת ציפור השיר, מחשבותיה וחלומותיה,
מרכיבה מנגינות ולחנים. מובילים כולם לדבר אחד.
למצוא את ציפור השיר ולהפסיק את שירתה.
לעיתים נוגים, זוהי תמצית הווייתה.
מתגעגעים ומייחלים לטוב ולטוהר. זהו יעודה הגדול מכל.
כוספים לאינסוף.
כך מסרו לה אבותיה עוד בימי קדם.
ולעיתים שמחים ועליזים, זוהי מלחמה, הם הסבירו.
משובבי נפש ממש. מלחמה עקובה מדם.
אז גם מרפרפת הציפור בכנפיה, כבר דורות שנמשכת המלחמה,
כרוצה לפרוץ במחול, בליבו של כל בן אנוש על פני האדמה.
והלב מתרונן,
וכמעט ופוקע ממקומו. היא התחילה בימי בראשית,
ותסתיים בקץ הימים. לרגעים, כשמתמלא הלב מן הניגון, תפקידה, הורו אבותיה,
ויהא זה הנוגה או השמח, להמשיך ולשאת את הלפיד.
ואינו יכול להכילו עוד, והיא- לא מתכוונת להכזיב.
פורץ הניגון את קירות הלב,
ובוקע על פני,
מספר לסובבים את סודה של ציפור השיר.
