בנות , קראתי ספר מה אתה יודע על געגוע של הדסה בן ארי. היא ראיינה 18 אלמנות , כמה טריות וכמה בנות 80-90.
ומה שהיה קשה לי במונולוגים של נשים מודרניות זה שיח רגשי שלהן. אני מרגישה מוזר. אחת אמרה שהיא תמיד הייתה מתפטרת ברגע שלא היה לה טוב בעבודה, הורים שלה שילמו לה משכורת ובעלה הי"ד קודם חיפש עבודה חדשה ורק אז התפטר. ואיזה פער זה ואיך הוא לא הקשיב לעצמו...
שניה עשתה סצנה שהורים שלה הלכו לסגור את האולם חתונה שהיא רצתה לא ביום שהיא רצתה שהם ילכו כי היא לא באמת רצתה להתחתן. אבל הוא רצה דווקא אותה למרות שהיה ברור שהיא לא רוצה אבל לא יודעת להגיד לא.
שלישית שיתפה איך בעלה היי"ד היה בוגד בה והיא הייתה יולדת לו כל שנה ( חילונית) ומתנחמת שהיא סוג של אמא בשבילו
, רביעית הייתה שמאל קיצוני , בעלה נפל באחד הבניינים שהתפוצצו והיא הייתה נותנת לו הרצאות שהוא כובש רשע.
בשביל מה בעצם כל השיתוף הזה? להראות שאף אחד לא מושלם? זה ברור גם ככה. להגיד שהן לא גיבורות ובעלים שלהם לא גיבורים? זה לא נכון . גיבור הוא גיבור גם אם הוא לא שטף ריצפה בבית או צרח על שכנים...
לדעתי סופרת התנהגה לא יפה. כי אחרי אובדן אנשים סוג של כועסים על קרוב שלהם שנהרג או נפל או נרצח ומנסים להתנחם גם בצורה כזאת. הרגשתי משהו דומה אחרי מות אימי. אבל סופרת לקחה את דברים אישיים שלהם ופירסמה לכל העולם. דווקא נשים זקנות ודרוזיות ידעו לא להגיד דברים שלא כדאי להגיד.
לפעמים רגשות צריך להשאיר ליומן , פסיכולוג או חברה קרובה. זה לא נכון לשפוך ככה לכל העולם ולצפות שכולם יכילו את זה.
