בעניין האווירה בתפילות הימים הנוראים (אשכנזים בעיקר)
מי שיקרא עד הסוף, יבין...
אשמח לתגובות והגיגי הגולשים הנכבדים
מר א': תגיד, איך זה שאתה מצליח לתפוס מקום כל כך מרכזי? אתה בסך הכול 'סילוק' ואנשים עושים ממך את העיקר!
מר ב': תבין, אני נותן לאנשים משהו שחסר להם. אתה מבין, הם רוצים להרגיש. ואני נותן להם את זה.
- סליחה, ואני לא נותן להם להרגיש? אתה יודע כמה עומק אפשר למצוא בי?
- כן, אבל אני מציע להם משהו מסוג אחר. אתה נותן רוממות, רוגע, שמחה, התעלות. אבל הם רוצים להרגיש אימה.
- ובשביל זה עושים ממך כזה עניין ומזניחים אותי?
- תראה, אני גם לא כל כך אוהב את זה. אני מסכים איתך שאתה ראוי ליותר תשומת לב. אני גם הייתי מעדיף שאנשים יתחברו לתוכן שלי מתוך עומק, כבר הרבה ימים לפני שאני מגיע, ויעשו משהו עם עצמם, כדי שאני לא אהיה כל כך מפחיד. אבל יש כאלו שנרדמים עד שאני מגיע, ואז הם מנסים לסחוט ממני הרגשה של פחד, כדי לחוות קצת את היום.
- ולמה זה מפריע לך באמת?
- כי זה לא אמיתי. זה חיצוני. כמו שאמרתי, העניין הוא לא להרגיש פחד, אלא לעשות עם זה משהו. ואז, כשהבן אדם יודע שהוא עשה מה שצריך, ממילא הוא כבר לא צריך להדגיש את הפחד כל כך. הוא יכול להיות שלו ובוטח, ולהתמקד דווקא במה שיש לך להציע, שזה באמת עיקר העניין.
- אבל במצב הנתון, טוב שאתה קיים. אחרת לא היה להם מזה כלום. ובכל זאת, מן הראוי שיתייחסו אליי יותר בכובד ראש ויתנו לי יותר תשומת לב. ואז הן יראו כמה מרחבים ואומק יש לי להציע להם.
- להתראות בינתיים
ובכן, מר ב' הוא פיוט "ונתנה תוקף" הנכבד.
ומר א' הוא כל שאר התפילה: פיוטי שבח והמלכת ה' (כגון שיר הכבוד, שיר הייחוד, וכל מאמינים, אדירי איומה, כל שנאני שחק) וכמובן פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות.





