הממ וואו.
אני חושבת
מקלדת פיזית
כמה זמן לא הקלדתי עליה
הטלפון סוגשל שואב לתוכו ביתרונותיו
לא צריך אמפי מצלמה או דפים
אבל על דבר אחד הוא לא יגבור לעולם
על הידיים שרצות על המקלדת בקצב המחשבות.
רק שהפעם זה לא יעזור לי
זה לא סוד שהמילים לא לצידי בתקופה האחרונה.
לפעמים בא לי פשוט לשתוק
לשתוק ולשתוק
לא רק שהן לא לצידי כשהן יוצאות הן משמשות כנגדי.
השבוע עליתי על זה רשמית.
יש לי בעיה.
בוויסות רגשות.
זה מוזר לאבחן את עצמי.
אבל אני פשוט לא.
או הכל או כלום אין לי את האמצע
את האפור הזה שצריך להיות.
אני לא יודעת להתנהג עם אנשים במצבים מסוימים.
פשוט לא יודעת.
דברים שגורמים לבנות לבכות ולהתעורר משאירים אותי אדישה.
אדישה.
מנותקת מהעולם.
כאילו אני מחוספסת
אני שומעת הרצאות ויודעת אחכ גם לתמצת ולחזור עליהן אני יודעת לחבר כמה הרצאות ששמעתי לרעיון אחד ולהוסיף גם משלי אבל הכל כלפי חוץ בפנים מה קורה?
כלום.
ריק שמם.
דברים לא באמת נוגעים בי.
אני סולדת מתרבות הסליחה אם פגעתי בווצאפ.
משתדלת לא להיות חלק ממנה.
אבל איכשהו אני כן.
רה.
וואו?
אמור להיות
למה לא מזיז לי
ולמה אני לא החלטית כבר
לפעמים אני מתפללת ללא להרגיש כלום להיות כמתכת
אבל כשקורה לי אני רק רוצה לצאת מהחומה.
הממ
הודעה
מאפרת
שנה טובה
לא היא לא פגעה
אני מכירה אותה בקושי שלושה שבועות
וגם זה לא ממש
אבל נחמד מצידה
רוחני וגשמי
זה בעצם מה שמפריע לי.
ברוחני אני רוצה להרגיש לא להיות רובוט ששומע מסכם אבל לא מרגיש.
ובגשמיות אני רוצה להיות הרובוט
ששותף פעיל אבל לא באמת מרגיש
אתמול הרב דיבר על אורך החצאית
ופפ זה שבר אותי.
אני לובשת מדויק.
בול בגבול.
וכשאני יושבת אני צריכה למשוך תחצאית למטה.
ופופ
הרג אותי הכאב שבו הוא דיבר
ורציתי ואני רוצה לשנות להשתנות
אבל יש ככ הרבה מניעות
שזה מחרפן אותי.
כי אני רוצה אבל, אבל.
שנה טובה לי
מרגיש לי קצת מסכן ובודד
הפעם זה מה שיצא לי
זה המון יחסית לתקופה האחרונה
אבל כלום יחיסית לכמות המילים שהיו יוצאות ממני פעם.
