קצת כמו חיים בג'ל, מתוקים ויפים אבל לא זזים לשום כיוון.
וזה עצוב, באמת, זה פוגע עמוק בנפש וגורם לי לבכות(מטפורית, אמיתי זה קמצת יותר קשה אבל עדין נחשק מאין כמוהו)
זה גורם לי לתפורר, כמו זקן שלא זז, כמו אל בלי מאמינים, כמו מיחם חלוד, אופניים מפונצרים, עיירת רפאים, בית נתוש, כמו הבסיסים של צה"ל בדרום לבנון, כמו נחל אחזב, מעיין שכלה, כלה עקרה, אדמה זרועת מלח, סתם אדמה נתושה.
אבל העיקר להאמין שיהיה טוב,
ואפשר לספר סיפור יפה,
רבי אחד שהקפיד מאוד מאוד עם העיירה שלו, מתי הם קמים לתפילות ולאיזה שיעורים הם מגיעים(לכחתי את זה ל"ראש" הישיבה שלנו) הגיעה יום אחד לבית הכנסת(לבית מדרש) וראה קבוצה גדולם של אנשים מקשיבים לבחור אחד.
כשהוא היתקרב ושמע הוא הבין את הסיפור, הבחור רכב בדרכים על הכירכרה שלו, וכשהגיעו לשלולית גדולה הסוסים שקעו. האגלון היכה והיכה את הסוסים ולא הצליח להוציאם מהבוץ ועכשיו הוא ביקש מאנשי העירה לעזור לו.
צעד הרבי ואמר" שחרר את הסוסים, הם כבר יצאו לבד מהבוץ!!!" ואכן כך היה.
באותו יום רכן מישהוא לרב ולחש לו, "שחרר את הסוסים, הם כבר יצאו לבד מהבוץ".
לישיבה: לפעמים צריך להרפות מהרדיפה הקטנונית אחרי הלמידים, הם כבר יצאו לבד מהבוץ
ולנשמה חברים, לנשמה אני הבני דבר כזה, די להחמיר עם עצמינו, אז ליפעמים אנחנו מתנהגים כמו סוסים וגרוע מיזה, כו ההלקאה העצמית יכולה רק להזיק לנו, לפעמים צריך פשות לשחרר, לדעת מה טוב אבל לא בלחץ.
במקום לשפוט את אצמינו לחומרה על כול דבר קטן(וגדול) צריך לשחרר. עם הזמן הסוסים יצאו לבד מהבוץ, בצורה טיבעית ובלי אפידורל. (האפידורל רצה להצטרף אז הסכמתי)