מה שמבינים מזה,

שיש כאן שני אנשים שצריכים טיפול.

הפרופורציות לא ברורות, גם לא עד כמה מה שיש אצל כל אחד, מהווה טריגר לשני.

על כן, ברור שאת צריכה קודם כל להשתדל אכן להגיע לטיפול ויעוץ. יתכן שתוך זמן קצר אפשר יהיה לצרף גם את האיש לכך.

אלא מה? יש בעיה של כסף.

שמעתי שלרב אבינר שליט"א, יש גמ"ח לצורך כזה. אולי תשאלי אותו?

את באמת צודקת, שזה נראה מאד חשוב. אם את חשה שיש בעיות אצלך שעדיין אינן פתורות, ואפשר לעזור בכך - הרי שזה דבר ראשון. שתהיה לך קרקע טובה להישען עליה. כך תוכלי מן הסתם גם לתפקד יותר טוב במה שביניכם, גם להעריך בצורה שקולה את המצב, גם לנסות לעזור שהצד השני יטפל במה שצריך ולהעריך יותר בנחת את מצבו.

אם היא תקבל "עזרה מהרווחה" כשהיא עצמה צריכה לייצב את עצמה - עלולה למצוא את עצמה בפלונטר שלא יהיו לה כחות לההתמודד איתו. 

לדעתי ממש כדאי לבדוק את זה

מכירה כאלו שהסתייעו 

שיחות טיפוליות. הכוונה ליווי

שמעתי על עמותת "חיים של טובה". לא מכירה מקרוב. שווה לך לבדוק.

בהצלחה רבה!!

לא רואים מדבריה שהיא "חיה בפחד".

וה"זכרי שהוא נעל אותך ומנע ממך לברוח" - זה לדעתי בדיוק ההיפך ממה שהיא צריכה כעת.

אחד הדברים הכי גרועים בעניינים כאלה, זה הדיבור לפי "שטאנצים". "מנע ממך לברוח", "התעללות"..

בוודאי כשאף אחד לא יודע את המכלול - וכפי שהיא רמזה, כנראה גם הוא נתקל בדברים שלא ציפה להם.

אשה שמרגישה שנושאת איתה מטענים שמרגישה שמפריעים לתפקוד התקין שלה מבפנים, ללא קשר למעשה זה או אחר של בעלה, צריכה קודם כל עזרה שלווה להסתדר עם עצמה. 

לפחות חלק משלל הגורמים שהוצעו "להיעזר" בהם, ללא אבחנה, יוכלו לעשות בדיוק מה שעושה תגובה מעין זו: "להסביר" כמה נורא שהוא "נעל את הדלת", לסבך אותה במציאות חיים שאין לה שמץ יכולת כעת להתמודד איתה - ואח"כ להפקיר אותה לנפשה, ולסמן לעצמם וי שעשו משהו לטובת  ה"אג'נדה". כמובן, גם כאן לא יקחו אחריות למה שאח"כ.

היא לא תיחלץ מזה "לחיים טובים ולשלום" בצורה כזו, אלא לכל היותר לחיים גרועים, ללא שלום, ללא בעל, ובשלב שאינה ברת המתמודדות.

יש כאן שני אנשים שצריכים טיפול - כל אחד כעניינו ואח"כ גם ביחד - צריך לדאוג שזה יקרה כמה שיותר מהר, ועם מישהו אחראי ומבין ומקשיב.

[והדברים נכונים, ואולי  עוד יותר, לתגובה שלפני זו, על "אין דבר כזה".... "אתם לא ילדים קטנים" אפשר לומר על הרבה דברים משונים שקורים לצערנו לפעמים בין איש לאשתו. כבר העיר על כך הרב שמחה כהן שליט"א. אין דבר כזה "אין דבר כזה".... גם אם יש דברים שמאד לא נעים לשמוע עליהם - ולא נעים - אז צריך לטפל בפינצטה, אם לא שמדובר ממש במצב חירום, וכאן לענ"ד זה לא נראה כך. ניתוח ראש/לב, לא עושים באיזמל. כשרוצים לעזור, לא תמיד החוכמה זה "להסביר" כמה "אין דבר כזה". יותר טוב לטפל בשורש בצורה שלא יגיע בכלל "דבר כזה"..]

אני לא יודע למי יש יותר נסיון והבנה.. כי אנחנו (למרות האנקדוטה המשעשעת שציינת..), לא מכירים אישית.

לגבי ה"חשש-סכנה", גם אני חשבתי על זה. ולכן סייגתי בסוף, לגבי מצב חירום. ההתרשמות שלי היא שכעת זה לא כך. אבל גם אני הבנתי את הבעיה ב"התפרצות", לכן אמרתי טיפול כמה שיותר מהר (אפילו חשבתי לשלוח לה במסר, לשים לב לענין זה, לא כי זה ה"סדר", אלא שלא יגיע בהפתעה משהו קיצוני ח"ו).

מה שאני הערתי עליו, היה לגבי "אין דבר כזה" ו"לא ילדה קטנה"..  כבר כתבתי, יש באמת שטויות שלא יאומנו - וגם אחריהן אפשר להמשיך יפה. 

פה ניכר שיש איזה "מקדם" משני הצדדים, וגם שההתנהלויות הללו שלו הן בגדר של "קפריזות" (שאולי מקבלות חיזוק מעניינים שלה - אנחנו לא יודעים), שהוא מצטער עליהן.

אז אני מסכים שזה צריך טיפול - ומהיר - כי אי אפשר לדעת מה יהיה (לפחות מכאן, אם כי יתכן שהיא כן יכולה לדעת אם יש לכך גבול. קשה מאד לעמוד על הדברים מרחוק. גם יכולות להיות השערות לגבי האירוע שציינה).

אבל זה לא מסוג המקרים שהזכרת בשם הרב אליהו זצ"ל, לדעתי. אפשר לברר עם ר' מנחם - אבל כך אני מניח. בעניינים כאלה, צריך להיזהר מלדמות זה לזה..)

היום אוהבים לנקוט ב"פלומבות", וזה מביא גם לעיוותים.

"ברגע שיש אלימות".. צרך להבחין בין התנהלות קבועה, לבין התפרצויות חריגות שמתחרט עליהן. צריך להבחין האם יש שליטה עצמית כלשהי בזמן כזה או לא. צריך להבחין האם יש נכונות ואפשרות לטפל. צריך להבחין מה הנסיבות, מה קורה במכלול משני הצדדים.

אף אחד כמובן לא חושב שאלימות כלשהי זה טוב. 

אבל מה זה "אלימות רגשית"?.. ואם האשה משפילה את בעלה, זו לא אלימות רגשית? ופעמים רבות אכן מ"מצב לא יציב" זמני. אז מיד "להוציא מהבית"?.... לא כך דנים בעניינים כאלו.

כל מקרה לגופו.

נכון שלפעמים, "אדם לא יציב" עלול גם להגיע לדברים חמורים ח"ו, ובמקרה כזה, אי אפשר להמתין. אלא קודם לתפוס מרחק עד לתיקון, כשניתן לתקן. אבל לא תמיד זה כך. גם אנשים "מתפרצים", עם כל הצער שבכך, יכולים להיות בעלי גבולות. תלוי במי מדובר.

[היא לא דיווחה על ילדים ברקע]

ואכן, ה"שפה" צריכה תיקון גדול. גם הביטוי "תורם זרע" (מניין זה לקוח? נניח אפילו שהמצב היה כזה שאי אפשר להמשיך בו, וזה כלל לא בטוח. הרי מדובר באדם שמצטער על שמגיע לכך - אז בגלל שיש לו חולשה/בעיה כזו, הוא כבר "לא בעל ולא אב"? אפילו אם באמת היה חלילה צריך להגיע למסקנות מעשיות קיצוניות?

ו"עדיף שיגדלו אצל..."   כן?  זו האלימות הכי גדולה. הרבה-הרבה יותר ממישהו כזה. לאין ערוך. לשים ילד אצל "זוג" בעלי סטיה, זה להרוס לו את כל החיים. לגדל אותו במופרעות ללא יכולת לבחור. להרוס לו את האפשרות לבנות משפחה נורמלית. זה לא רק "לראות אלימות" אלא לספוג אלימות בעומק הנפש והנשמה, בכל רקע נתון. כמובן, במסווה "הנאורות הארורה".

[זו אגב, דוגמה, איך שטיפת-מח ציבורית ופחד מהאלימות התקשורתית, גורמים לאנשי ציבור להיות נכונים לעשות דבר שהוא ללא ספק פשע נגד ילדים רכים, העיקר שלא "יאמרו עליהם"..]

והצגת האשה כ"חלשה", אינה נכונה בתור דבר סיסתמטי.

זה נכון לצד הפיזי.

בכיוון של ה"השפלה", לעיתים הנזק בכללי ולילדים, גדול בהרבה כאשר זה מהצד הנשי. אע"פ שמשני הכיוונים זה מגונה.

לא צריך להיות "שוביניסטים", אלא פשוט ריאליסטים - ולבדוק לגופו של ענין.

[ואל תמהר גם להמליץ "להרחקי" מאשה עם קפריזות חמורות אחרי לידה.... לא מרחיקים כ"כ מהר. יש פתרונות טובים יותר]

אפשר לומר, קריטית.

כי ב"מבחן התוצאה", אפילו של הבינתיים, יש הבדל תהומי בין מישהו ש"מתנהג לא בסדר" - אפילו בצורה שלכשלעצמה היא מקוממת, אבל היא בתוך מכלול מסויים שאליו הוא מגיב לפרקים בצורה "חריגה".. - לבין בעל התפרצויות בלתי נשלטות, ללא גבולות, שאפילו אם הוא סתם מסכן בגלל מצבו, אבל זה עלול להיות מסוכן.

אני מתרשם, שבנידון הזה, האשה יכולה להבחין. 

אבל גם לדעתי, צריך לטפל. גם בחוסן האישי שלה, שזה עוזר בפני עצמו וגם בהתמודדות עם הסביבה. וגם בו. ואכן, לא להמתין ל"בעתיד"..

זה חלק אינטגרלי מהענין. להשיג אפשרות לטיפול-עצמי כעת. וגם לצרף את האיש תוך זמן קצר.

ועם מי שיהיה/תהיה מספיק מיושב/ת לאבחן במה מדובר, ולהציע דרך טובה להתקדמות.

אני מכירה באופן חלקי מאוד מציאות כזו ולדעתי הכי טוב שתפני לעמותה בשם "חיים של טובה", הרב נתן שלו, זה ידרוש ממך קצת מאמץ אבל נראה לי שהם ממש מתמחים במצבים כאלה, (כולל מימון טיפולים לבן זוג כשהשני לא רוצה)

חיבוק גדול, תזכירי לעצמך כל הזמן, כל הזמן, כמה את טובה ומדהימה. תאהבי את עצמך כמה שאת יכולה!  

זה הדבר הכי לא מקצועי, שמישהו שאשתו עובדת עם ילדים בסיכון, כבר מסיק מזה לכל המציאות.

קל  וחומר כשכלל אינו יודע אם יש ילדים ברקע, מה הבעיות שהאשה נושאת איתה, והאם ניתן לטיפול.

ומה שכתוב בסוף ("מניפולטיבי ורע" "אולי אפילו צריך אישפוז"), זה כבר גובל ברשעות. לא פותרים אלימות באלימות.

(אגב, היא לא אמרה שהוא "נעל אותה". אלא שנעל את הדלת כשרצתה "לצאת מהבית". כלומרף ניסה למנוע תוצאה חמורה של מעשהו, בכה עליו ועל התנהלותו)

אבל אני צריך להעיר, שבנושא הספציפי הזה, אני לא כותב רק מ"טוב לב", שזו תכונה שבוודאי אנחנו מתאמצים שתהיה לנו.

אני כותב מתוך דברים ששמעתי במהלך נסיון חיי, מתוך דברים ששמעתי גם ממי משתעסקים בכגון דא באופן רציני, מתוך הכרת טבעי בני אדם.

כמובן, יכול גם לטעות, כמו כל אדם.

וזה לא ב"שטאנץ" כך. היתה פה פעם מישהי שחוותה אלימות ממשית, ל"ע, מפרא אדם בעל מופרעות ברורה - ואני עצמי עודדתי אותה וסייעתי לצאת מזה, ובכיוון ברור, אע"פ שלכאורה ההתנהלות ה"פיזית" פסקה.

[ובוודאי שלא דיברתי על "המשמעות ההחוקית" של לנעול את הדלת .. וכו'. אם באנו לאופן זה, נגיע רחוק בכל מיני התנהלויות. קל וחומר שלא באתי "להצדיק" כמובן. אבל ברור, לפי תיאורה, שהפעולה הספציפית הזו נעשתה מחשש שתוצאת מעשהו שלפני כן תביא לכך שהיא לא תהיה שם יותר. לא ב"כוונת כליאה" אלימה.

בנוסף, הערתי שגם לשיטתך, לא שייך לומר "אדם רע", הרי רואים בעליל שיש פה דבר לא בדיוק בשליטה, שהוא מתחרט עליו אח"כ. אז תהיה המסקנה אשר תהיה, לא נראה שיש כאן "רשע במזיד" ובתור שיטה. קל וחומר "אבחון" על אישפוז..  דברים כאלה ניתנים לפיתרון מתון בהרבה, למיטב הכרתי. ובסיוג, שאנחנו באמת לא בדיוק יודעים מה הולך שם]

אדרבה, דומני שהרוב הציעו לפנות לסיוע משקם.

שזה גם מה שאני הצעתי.

ב. במקרים כאלה, זה לא בדיוק כך. כמו גם ברפואה.צריך לגופו של ענין. גם להכיר יותר במה מדובר, שאת זה איש מאיתנו לא מכיר. 

את לא צריכה להוסיף לעצמך - אם לא במצב שממש מכריח את זה - עוד מציאות חדשה להתמודד איתה.

ברור שעברת קשיים. ברור שאת צריכה "לסדר את  עצמך" מבפנים.

לא שייך ל"מרחמים"... שייך להבנת המציאות, אמפתיה, עזרה בסידור הדברים ובדרך התייחסות לעצמך ולמה שעברת באופן שיעזור לך להיבנות מחדש בבתוכך, וגם לעבד מה שעברת ולמנף אותו.

יש להניח שזה יעזור גם לכעת, בנוסף לעיקר שזה לעצמך. וגם הצד השני יוכל להצטרף בשלב מסוים.

ממש חשוב.

הצלחה רבה.

וקודם על מה שעברת, כנראה.. ואח"כ איפה "את" צריכה להשתפר בקשר, ומה השני צריך לעשות.

ממש צודקת. מאד מובן. בשביל שאדם יוכל לעשות משהו טוב ויעיל, הוא צריך קודם נקודת משען...

תמצאי בזריזות, חפשי מקור מימון (אם הייתי "מישהי מקצועית וחכמה", הייתי נותן לך את השירות הזה חינם.. אבל כיוון שאני לא - תחפשי מאיפה לממן. זה לא בשמיים, אפילו שלצערנו, לפי מה שאני שומע - ייעוצים זה אכן עלות).

[ואולי מה שהוא מרצה - זה מה שהוא שואף וחושב.. נקודת תקוה]

זה לא ענין לעשות עליו סטאז' של סטודנט - שמן הסתם גם אינו נשוי ואבי משפחה - גם לא עם ליווי פסיכולוג קליני.

לא לכל דבר מתאים פיתרון "אקדמי".

אין כל בעיה למצוא מטפלים טובים, עם נשמה, פסיכולוגים או שאינם - שגם יכולים לעזור לעבד את העבר, וגם לתת בסיס לסדר פנימי ולהמשך.

נכון שצריך קצת כסף. בעיה שצריך לחשוב עליה.

[ומה שכתב כאן "אופטימיתת" בחינם, שווה לדעתי יותר ויותר מעזרה שהיה נותן סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטה, כחלק מ"התנסותו" בלימודיו...]

דעותינו כנראה גם חלוקות בַּמקום של ה"אקדמיזציה" בעניינים מסויימים שבחיים.

לא נורא - מחלוקות (לשם שמיים) זה לא אסון.

אבל בגלל הדבר, שכתבת בסוף, ששנינו מסכימים עליו ש"מצוה להישמר לנפשנו מאד".. אז אני ממש מציע לה לא לקבל את הרעיון הזה של "סטודנט/ית".

והנקודה שהיא ביקשה את העזרה - שבעקבותיה עלה הרעיון - היתה "הנקודה האישית בעקבות העבר" שלה; לא הענין עם בעלה והילדים. כאן לא דובר על דרך הטיפול בנושא זה.

[ולא ראיתי שום מחלוקת ב"הגדרת אלימות"... להכות, זו אלימות. להגדי מישהו כ"אדם אלים", זה כבר משהו אחר]

הנושא שהיא ביקשה כעת - ועליו היתה ההמלצה הזו - זה ההסתדרות שלה עם עצמה ביחס לעבר שלה. ועל זה דיברתי.

אם היה תיאורטית מקרה של מישהי חסרת-אמצעים שסובלת אלימות ללא יכולת להתמודד או לממן, אז בהחלט היה מקום לכיוון שאמרת.

[וכתבת דברים כלליים שיש בהם ענין, לגבי נושא שמעבר לכך. מכיוון  שלהערכתי אינו שייך לנידון הספציפי, אז אני מעדיף לא לעסוק בכך כעת]

גמר חתימה טובה.

[אני חושב שהוא לא מה"גברים" עליהם כתבת בסוף, בעיקרון, אבל כתבת יפה, בהיר ומסודר. מן הסתם תראה מה מתאים עבורה/ם]

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.