מה שמבינים מזה,

שיש כאן שני אנשים שצריכים טיפול.

הפרופורציות לא ברורות, גם לא עד כמה מה שיש אצל כל אחד, מהווה טריגר לשני.

על כן, ברור שאת צריכה קודם כל להשתדל אכן להגיע לטיפול ויעוץ. יתכן שתוך זמן קצר אפשר יהיה לצרף גם את האיש לכך.

אלא מה? יש בעיה של כסף.

שמעתי שלרב אבינר שליט"א, יש גמ"ח לצורך כזה. אולי תשאלי אותו?

את באמת צודקת, שזה נראה מאד חשוב. אם את חשה שיש בעיות אצלך שעדיין אינן פתורות, ואפשר לעזור בכך - הרי שזה דבר ראשון. שתהיה לך קרקע טובה להישען עליה. כך תוכלי מן הסתם גם לתפקד יותר טוב במה שביניכם, גם להעריך בצורה שקולה את המצב, גם לנסות לעזור שהצד השני יטפל במה שצריך ולהעריך יותר בנחת את מצבו.

אם היא תקבל "עזרה מהרווחה" כשהיא עצמה צריכה לייצב את עצמה - עלולה למצוא את עצמה בפלונטר שלא יהיו לה כחות לההתמודד איתו. 

לדעתי ממש כדאי לבדוק את זה

מכירה כאלו שהסתייעו 

שיחות טיפוליות. הכוונה ליווי

שמעתי על עמותת "חיים של טובה". לא מכירה מקרוב. שווה לך לבדוק.

בהצלחה רבה!!

לא רואים מדבריה שהיא "חיה בפחד".

וה"זכרי שהוא נעל אותך ומנע ממך לברוח" - זה לדעתי בדיוק ההיפך ממה שהיא צריכה כעת.

אחד הדברים הכי גרועים בעניינים כאלה, זה הדיבור לפי "שטאנצים". "מנע ממך לברוח", "התעללות"..

בוודאי כשאף אחד לא יודע את המכלול - וכפי שהיא רמזה, כנראה גם הוא נתקל בדברים שלא ציפה להם.

אשה שמרגישה שנושאת איתה מטענים שמרגישה שמפריעים לתפקוד התקין שלה מבפנים, ללא קשר למעשה זה או אחר של בעלה, צריכה קודם כל עזרה שלווה להסתדר עם עצמה. 

לפחות חלק משלל הגורמים שהוצעו "להיעזר" בהם, ללא אבחנה, יוכלו לעשות בדיוק מה שעושה תגובה מעין זו: "להסביר" כמה נורא שהוא "נעל את הדלת", לסבך אותה במציאות חיים שאין לה שמץ יכולת כעת להתמודד איתה - ואח"כ להפקיר אותה לנפשה, ולסמן לעצמם וי שעשו משהו לטובת  ה"אג'נדה". כמובן, גם כאן לא יקחו אחריות למה שאח"כ.

היא לא תיחלץ מזה "לחיים טובים ולשלום" בצורה כזו, אלא לכל היותר לחיים גרועים, ללא שלום, ללא בעל, ובשלב שאינה ברת המתמודדות.

יש כאן שני אנשים שצריכים טיפול - כל אחד כעניינו ואח"כ גם ביחד - צריך לדאוג שזה יקרה כמה שיותר מהר, ועם מישהו אחראי ומבין ומקשיב.

[והדברים נכונים, ואולי  עוד יותר, לתגובה שלפני זו, על "אין דבר כזה".... "אתם לא ילדים קטנים" אפשר לומר על הרבה דברים משונים שקורים לצערנו לפעמים בין איש לאשתו. כבר העיר על כך הרב שמחה כהן שליט"א. אין דבר כזה "אין דבר כזה".... גם אם יש דברים שמאד לא נעים לשמוע עליהם - ולא נעים - אז צריך לטפל בפינצטה, אם לא שמדובר ממש במצב חירום, וכאן לענ"ד זה לא נראה כך. ניתוח ראש/לב, לא עושים באיזמל. כשרוצים לעזור, לא תמיד החוכמה זה "להסביר" כמה "אין דבר כזה". יותר טוב לטפל בשורש בצורה שלא יגיע בכלל "דבר כזה"..]

אני לא יודע למי יש יותר נסיון והבנה.. כי אנחנו (למרות האנקדוטה המשעשעת שציינת..), לא מכירים אישית.

לגבי ה"חשש-סכנה", גם אני חשבתי על זה. ולכן סייגתי בסוף, לגבי מצב חירום. ההתרשמות שלי היא שכעת זה לא כך. אבל גם אני הבנתי את הבעיה ב"התפרצות", לכן אמרתי טיפול כמה שיותר מהר (אפילו חשבתי לשלוח לה במסר, לשים לב לענין זה, לא כי זה ה"סדר", אלא שלא יגיע בהפתעה משהו קיצוני ח"ו).

מה שאני הערתי עליו, היה לגבי "אין דבר כזה" ו"לא ילדה קטנה"..  כבר כתבתי, יש באמת שטויות שלא יאומנו - וגם אחריהן אפשר להמשיך יפה. 

פה ניכר שיש איזה "מקדם" משני הצדדים, וגם שההתנהלויות הללו שלו הן בגדר של "קפריזות" (שאולי מקבלות חיזוק מעניינים שלה - אנחנו לא יודעים), שהוא מצטער עליהן.

אז אני מסכים שזה צריך טיפול - ומהיר - כי אי אפשר לדעת מה יהיה (לפחות מכאן, אם כי יתכן שהיא כן יכולה לדעת אם יש לכך גבול. קשה מאד לעמוד על הדברים מרחוק. גם יכולות להיות השערות לגבי האירוע שציינה).

אבל זה לא מסוג המקרים שהזכרת בשם הרב אליהו זצ"ל, לדעתי. אפשר לברר עם ר' מנחם - אבל כך אני מניח. בעניינים כאלה, צריך להיזהר מלדמות זה לזה..)

היום אוהבים לנקוט ב"פלומבות", וזה מביא גם לעיוותים.

"ברגע שיש אלימות".. צרך להבחין בין התנהלות קבועה, לבין התפרצויות חריגות שמתחרט עליהן. צריך להבחין האם יש שליטה עצמית כלשהי בזמן כזה או לא. צריך להבחין האם יש נכונות ואפשרות לטפל. צריך להבחין מה הנסיבות, מה קורה במכלול משני הצדדים.

אף אחד כמובן לא חושב שאלימות כלשהי זה טוב. 

אבל מה זה "אלימות רגשית"?.. ואם האשה משפילה את בעלה, זו לא אלימות רגשית? ופעמים רבות אכן מ"מצב לא יציב" זמני. אז מיד "להוציא מהבית"?.... לא כך דנים בעניינים כאלו.

כל מקרה לגופו.

נכון שלפעמים, "אדם לא יציב" עלול גם להגיע לדברים חמורים ח"ו, ובמקרה כזה, אי אפשר להמתין. אלא קודם לתפוס מרחק עד לתיקון, כשניתן לתקן. אבל לא תמיד זה כך. גם אנשים "מתפרצים", עם כל הצער שבכך, יכולים להיות בעלי גבולות. תלוי במי מדובר.

[היא לא דיווחה על ילדים ברקע]

ואכן, ה"שפה" צריכה תיקון גדול. גם הביטוי "תורם זרע" (מניין זה לקוח? נניח אפילו שהמצב היה כזה שאי אפשר להמשיך בו, וזה כלל לא בטוח. הרי מדובר באדם שמצטער על שמגיע לכך - אז בגלל שיש לו חולשה/בעיה כזו, הוא כבר "לא בעל ולא אב"? אפילו אם באמת היה חלילה צריך להגיע למסקנות מעשיות קיצוניות?

ו"עדיף שיגדלו אצל..."   כן?  זו האלימות הכי גדולה. הרבה-הרבה יותר ממישהו כזה. לאין ערוך. לשים ילד אצל "זוג" בעלי סטיה, זה להרוס לו את כל החיים. לגדל אותו במופרעות ללא יכולת לבחור. להרוס לו את האפשרות לבנות משפחה נורמלית. זה לא רק "לראות אלימות" אלא לספוג אלימות בעומק הנפש והנשמה, בכל רקע נתון. כמובן, במסווה "הנאורות הארורה".

[זו אגב, דוגמה, איך שטיפת-מח ציבורית ופחד מהאלימות התקשורתית, גורמים לאנשי ציבור להיות נכונים לעשות דבר שהוא ללא ספק פשע נגד ילדים רכים, העיקר שלא "יאמרו עליהם"..]

והצגת האשה כ"חלשה", אינה נכונה בתור דבר סיסתמטי.

זה נכון לצד הפיזי.

בכיוון של ה"השפלה", לעיתים הנזק בכללי ולילדים, גדול בהרבה כאשר זה מהצד הנשי. אע"פ שמשני הכיוונים זה מגונה.

לא צריך להיות "שוביניסטים", אלא פשוט ריאליסטים - ולבדוק לגופו של ענין.

[ואל תמהר גם להמליץ "להרחקי" מאשה עם קפריזות חמורות אחרי לידה.... לא מרחיקים כ"כ מהר. יש פתרונות טובים יותר]

אפשר לומר, קריטית.

כי ב"מבחן התוצאה", אפילו של הבינתיים, יש הבדל תהומי בין מישהו ש"מתנהג לא בסדר" - אפילו בצורה שלכשלעצמה היא מקוממת, אבל היא בתוך מכלול מסויים שאליו הוא מגיב לפרקים בצורה "חריגה".. - לבין בעל התפרצויות בלתי נשלטות, ללא גבולות, שאפילו אם הוא סתם מסכן בגלל מצבו, אבל זה עלול להיות מסוכן.

אני מתרשם, שבנידון הזה, האשה יכולה להבחין. 

אבל גם לדעתי, צריך לטפל. גם בחוסן האישי שלה, שזה עוזר בפני עצמו וגם בהתמודדות עם הסביבה. וגם בו. ואכן, לא להמתין ל"בעתיד"..

זה חלק אינטגרלי מהענין. להשיג אפשרות לטיפול-עצמי כעת. וגם לצרף את האיש תוך זמן קצר.

ועם מי שיהיה/תהיה מספיק מיושב/ת לאבחן במה מדובר, ולהציע דרך טובה להתקדמות.

אני מכירה באופן חלקי מאוד מציאות כזו ולדעתי הכי טוב שתפני לעמותה בשם "חיים של טובה", הרב נתן שלו, זה ידרוש ממך קצת מאמץ אבל נראה לי שהם ממש מתמחים במצבים כאלה, (כולל מימון טיפולים לבן זוג כשהשני לא רוצה)

חיבוק גדול, תזכירי לעצמך כל הזמן, כל הזמן, כמה את טובה ומדהימה. תאהבי את עצמך כמה שאת יכולה!  

זה הדבר הכי לא מקצועי, שמישהו שאשתו עובדת עם ילדים בסיכון, כבר מסיק מזה לכל המציאות.

קל  וחומר כשכלל אינו יודע אם יש ילדים ברקע, מה הבעיות שהאשה נושאת איתה, והאם ניתן לטיפול.

ומה שכתוב בסוף ("מניפולטיבי ורע" "אולי אפילו צריך אישפוז"), זה כבר גובל ברשעות. לא פותרים אלימות באלימות.

(אגב, היא לא אמרה שהוא "נעל אותה". אלא שנעל את הדלת כשרצתה "לצאת מהבית". כלומרף ניסה למנוע תוצאה חמורה של מעשהו, בכה עליו ועל התנהלותו)

אבל אני צריך להעיר, שבנושא הספציפי הזה, אני לא כותב רק מ"טוב לב", שזו תכונה שבוודאי אנחנו מתאמצים שתהיה לנו.

אני כותב מתוך דברים ששמעתי במהלך נסיון חיי, מתוך דברים ששמעתי גם ממי משתעסקים בכגון דא באופן רציני, מתוך הכרת טבעי בני אדם.

כמובן, יכול גם לטעות, כמו כל אדם.

וזה לא ב"שטאנץ" כך. היתה פה פעם מישהי שחוותה אלימות ממשית, ל"ע, מפרא אדם בעל מופרעות ברורה - ואני עצמי עודדתי אותה וסייעתי לצאת מזה, ובכיוון ברור, אע"פ שלכאורה ההתנהלות ה"פיזית" פסקה.

[ובוודאי שלא דיברתי על "המשמעות ההחוקית" של לנעול את הדלת .. וכו'. אם באנו לאופן זה, נגיע רחוק בכל מיני התנהלויות. קל וחומר שלא באתי "להצדיק" כמובן. אבל ברור, לפי תיאורה, שהפעולה הספציפית הזו נעשתה מחשש שתוצאת מעשהו שלפני כן תביא לכך שהיא לא תהיה שם יותר. לא ב"כוונת כליאה" אלימה.

בנוסף, הערתי שגם לשיטתך, לא שייך לומר "אדם רע", הרי רואים בעליל שיש פה דבר לא בדיוק בשליטה, שהוא מתחרט עליו אח"כ. אז תהיה המסקנה אשר תהיה, לא נראה שיש כאן "רשע במזיד" ובתור שיטה. קל וחומר "אבחון" על אישפוז..  דברים כאלה ניתנים לפיתרון מתון בהרבה, למיטב הכרתי. ובסיוג, שאנחנו באמת לא בדיוק יודעים מה הולך שם]

אדרבה, דומני שהרוב הציעו לפנות לסיוע משקם.

שזה גם מה שאני הצעתי.

ב. במקרים כאלה, זה לא בדיוק כך. כמו גם ברפואה.צריך לגופו של ענין. גם להכיר יותר במה מדובר, שאת זה איש מאיתנו לא מכיר. 

את לא צריכה להוסיף לעצמך - אם לא במצב שממש מכריח את זה - עוד מציאות חדשה להתמודד איתה.

ברור שעברת קשיים. ברור שאת צריכה "לסדר את  עצמך" מבפנים.

לא שייך ל"מרחמים"... שייך להבנת המציאות, אמפתיה, עזרה בסידור הדברים ובדרך התייחסות לעצמך ולמה שעברת באופן שיעזור לך להיבנות מחדש בבתוכך, וגם לעבד מה שעברת ולמנף אותו.

יש להניח שזה יעזור גם לכעת, בנוסף לעיקר שזה לעצמך. וגם הצד השני יוכל להצטרף בשלב מסוים.

ממש חשוב.

הצלחה רבה.

וקודם על מה שעברת, כנראה.. ואח"כ איפה "את" צריכה להשתפר בקשר, ומה השני צריך לעשות.

ממש צודקת. מאד מובן. בשביל שאדם יוכל לעשות משהו טוב ויעיל, הוא צריך קודם נקודת משען...

תמצאי בזריזות, חפשי מקור מימון (אם הייתי "מישהי מקצועית וחכמה", הייתי נותן לך את השירות הזה חינם.. אבל כיוון שאני לא - תחפשי מאיפה לממן. זה לא בשמיים, אפילו שלצערנו, לפי מה שאני שומע - ייעוצים זה אכן עלות).

[ואולי מה שהוא מרצה - זה מה שהוא שואף וחושב.. נקודת תקוה]

זה לא ענין לעשות עליו סטאז' של סטודנט - שמן הסתם גם אינו נשוי ואבי משפחה - גם לא עם ליווי פסיכולוג קליני.

לא לכל דבר מתאים פיתרון "אקדמי".

אין כל בעיה למצוא מטפלים טובים, עם נשמה, פסיכולוגים או שאינם - שגם יכולים לעזור לעבד את העבר, וגם לתת בסיס לסדר פנימי ולהמשך.

נכון שצריך קצת כסף. בעיה שצריך לחשוב עליה.

[ומה שכתב כאן "אופטימיתת" בחינם, שווה לדעתי יותר ויותר מעזרה שהיה נותן סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטה, כחלק מ"התנסותו" בלימודיו...]

דעותינו כנראה גם חלוקות בַּמקום של ה"אקדמיזציה" בעניינים מסויימים שבחיים.

לא נורא - מחלוקות (לשם שמיים) זה לא אסון.

אבל בגלל הדבר, שכתבת בסוף, ששנינו מסכימים עליו ש"מצוה להישמר לנפשנו מאד".. אז אני ממש מציע לה לא לקבל את הרעיון הזה של "סטודנט/ית".

והנקודה שהיא ביקשה את העזרה - שבעקבותיה עלה הרעיון - היתה "הנקודה האישית בעקבות העבר" שלה; לא הענין עם בעלה והילדים. כאן לא דובר על דרך הטיפול בנושא זה.

[ולא ראיתי שום מחלוקת ב"הגדרת אלימות"... להכות, זו אלימות. להגדי מישהו כ"אדם אלים", זה כבר משהו אחר]

הנושא שהיא ביקשה כעת - ועליו היתה ההמלצה הזו - זה ההסתדרות שלה עם עצמה ביחס לעבר שלה. ועל זה דיברתי.

אם היה תיאורטית מקרה של מישהי חסרת-אמצעים שסובלת אלימות ללא יכולת להתמודד או לממן, אז בהחלט היה מקום לכיוון שאמרת.

[וכתבת דברים כלליים שיש בהם ענין, לגבי נושא שמעבר לכך. מכיוון  שלהערכתי אינו שייך לנידון הספציפי, אז אני מעדיף לא לעסוק בכך כעת]

גמר חתימה טובה.

[אני חושב שהוא לא מה"גברים" עליהם כתבת בסוף, בעיקרון, אבל כתבת יפה, בהיר ומסודר. מן הסתם תראה מה מתאים עבורה/ם]

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍