טוב, תקשיבו, אני הגעתי להחלטה שאני מתחזקת בזמן האחרון.
אני באמת באמת מתאמצת. ממש. אני כל כך מנסה להיות צדיקה..
אבל במקום שיהיה לי טוב אני רק מקבלת כאפות..
פעם הייתי פחות דוסית לצערי, והייתי מדברת חופשי עם הבנים בשבט והולכת עם חצאיות קצרות רצח וזה
אני קצת מתביישת להגיד אבל אין מה לעשות..
ישלי אח בסניף שהוא גם לא כזה דוס.. (יש לו חברה מפני חודש אוף למה ה' למה אני כזה אוהבתותו)
עכשיו אני לא מסתקלת כבר לכיוון של הבנים, לובשת חצאיות בברך (כי באמת ממש קשה לי אחרי מה שהייתי תחשבו כל הארון הולך לפח!!) אבל מה? במקום כל הכבוד- כל הבנות מסתקלות עלי כאילו עבר עלי משו נורא.. והבנים שלא נדבר..
ואפילו בבית אחשלי חושב שנדפק לי השכל, הוא מביא את חברה שלו לארוחות ערב ואני מתאפקת לא לבכות בכל פעם..
קיצור אחרי שבוע נכנסה אלינו מדריכה חדשה (המותק הישנה עזבה אוףףף) ותנחשו מי נכנסה?? כןן חברה של אח שלי!! בפעולת פתיחה היה מזעזע..
לא יודעת כבר מה לעשות החיים שלי כל כך קשים !
אמא לא מבינה מה קרה לי נהיה לה דוסית היא רוצה ללכת איתי לפסיכולוג פתאום ממש לא רוצה!!!!!! ואבא... אוף אני כל כך מתגעגעת אליו!!!
עבר כבר שנתיים מאז שנפטר מהסרטן הנוראי הזה....דייי באלי לשכוח
אוף החיים האלא כל כך קשים תעזרו לי.. כבר לא יודעת לאיפה להמשיך דייייייייייי
ה' אוף תעשה לי חיים יותר טובים אם זה ככה בגיל 12 וחצי מה יהיה בהמשך??











