מה היה לי היום?
בוקר
אין בצפר!! מה?! אתמול היה חופש, מחר חופש והיום יש לימודים?? לא מסכימה! עושה גשר לעצמי עם ***** אהבה שלי היא.
תפילה
אוכל
מחשב.. אוחח הסרט הזה לא נדלק למה למען ה' אין אותו ביוטיוב??
טוב, סרט אחר. ואוחח הבטן יואוו.. זה בלתי אפשרי!
ודיייי!! !!! ******** אופפ!! אין לי כח לחיים!! וגם הבטן הזו..
השארתי את ***** לבד בסרט.. פאדיחות..
נרגע. די מהר.
היא יואוו.. ספרית! איזה מהמם הצמות(:
ומדברות
ושירים
ותסרוקות
ואז הוא מגיע עם החבר לבית.. מה שאומר שאני צריכה לשמור עליהם
אז אני מכינה איתה אוכל. היה כיף.
וכשסיימתי אמא הגיעה, אז ביי בית!
יוצאות לקניון
מסתובבות קצת
היא צריכה ללכת, אז אני מלווה אותה
ואני נוסעת איתה @טוב נו.. לעיר
ואז היא מגיעה @הכל משמים
ומסתובבות
וכיף איתן
ויש שם איזה איש ששר ומנגן ברחוב
אז הבאנו לו כסף, ושאלנו אותו אם הוא יכול לשיר שיר.
אז הוא שר
ואמא אומרת שיש לי כרטיס לכנס/התוועדות
יאא.. זורם לי התוועדות.
טוב, ניסע לשם.
אבל.. הרכבת מפוצצת.. אין מקום לעלות.
אז הולכים ברגל
דווקא היה ממש נחמד
חיבוק
הן הלכו
אני מדברת איתם @נער מתבגרר @just dance וקבענו שנפגש
אז אני ממשיכה קצת, ורואה אותם
היה ממש כיף אבל קצר. ממש קצר.
וקר שם.. החורף בא!!
טוב, אני חייבת לעוף לאולם.
ביי
חיבוק ממנה
ואני כבר מגיעה באולם..
הן דיברו, לא הקשבתי..
אחר כך הצגה, ראיתי בערך. היא משחקת יפה!
המנהלת מהיסודי דיברה.. זה היה פתאום נחמד להזכיר בה ולשמוע אותה.
ושיואוו.. כל המורות נמצאות שם!
אבל שטויות..
ואז היא שרה.. יואוו היא שרה מושלם |מאוהב|
כל הפלייליסט שלי זה בערך רק היא
ואז אמא שולחת הודעה שהיא מחכה בחוץ.
אז אני יוצאת..
חבל, יש פה הרבה בנות שאני רוצה לפגוש.
נסיעה באוטו עם אמא
בית

נערך

להבין. להעריך. להשים לב לאנשים.
להגיד תודה על כל דבר קטן.
זה כל כך עושה טוב לאנשים ומחממם את הלב, שזה מדהים!


אני כל כך רוצה להגיד לה תודה ענקית, אבל אני לא יכולה.
לא בגלל שאני לא רוצה. לא בגלל שאני לא מסוגלת.
אני פשוט לא יכולה..

זה פתאום מפחיד!

היא הייתה תינוקת וילדה רגילה.

אולי טיפה שונה..

אולי גאון מדי, אולי עם קשיי למידה, אולי משהו דומה.

אבל בסך הכל.. ילדה רגילה!

אבל כנראה שלסובבים אותה הפריע משהו

אני לא רוצה ח"ו לקטרג על אנשים. במיוחד לפני יו"כ, אז נעזוב אותם. נתמקד בה..

הילדה הקטנה זהו..

היא סבלה

היא נפגעה

היא עברה התעללות

ואף אחד לא שם לב.. ואלו שכן, לא חשבו שהם צריכים לעזור.

הם לא ידעו לאיכן זה מוביל.. אם הם היו יודעים, בטוח היו מנסים לעזור!

ואז.. בתהליך..

היא פשוט השתנתה.

בהתחלה לא כ"כ הרגישו. לאט לאט יותר ויותר

עד שפשוט..

איבדו אותה!

היא לא נשארה אותו אדם.

היא פשוט.. השתגעה!

והיום היא כבר לא נראת נורמאלית, רגילה.

היא לא מתנהגת רגיל, היא לא פועלת רגיל, היא לא חושבת רגיל.

 

רק זיכרון קטן קטן איפשהו מתחבא ומדי פעם עולה.

הוא מזכיר לכולם שפעם, פעם היא לא הייתה כך.

פעם היא הייתה ילדה שרוצה שיהיה טוב

שמקווה לחיים שמחים.

היא הייתה ילדה שאוהבת להנות מהחיים. לצחוק, לדבר, לטייל.

 

 

ועכשיו..

עכשיו כבר מאוחר מדי. מאוחר מדי לתקן

 

אנשים.

בואו ננסה להסתכל מסביבנו. לראות, לשים לב. וכשאנחנו רואים שיש משהו שאפשר לעזור, ננסה.

אולי כך נמנע מקרה דומה..

 

גמר חתימה טובה לכולם!

בוקר. לישון שלוש וחצי שעות בלילה
איזה כיף
להתארגן
לצאת
אופטיקה
צריך משקפיים לקרוב
ובחרתי משקפיים ממש חמודות..
אחר כך מבקרת את @הכל משמים באולפנה.
גם היא מגיעה @just dance
אבל אני צריכה ללכת..
אז בית
והיה לי ממש נחמד שם.
ויוצאת עם @פיצית!!! למרכזית
פתאום בדף רואים אותה @פוסעת
אז אנחנו מדברות.. וכיף לי!
אחר כך @הכל משמים  מגיעה. אנחנו יושבות ומדברות.
גם @just dance הגיעה בסוף.
ואני נוסעת לבית

בדרך מדברת איתה.. עצוב לי. היא עוברת ביה"ס כאילו אשכרה עוזבת אותנו.. אוףף.. ואין מה לעשות.
ובבית אני מדברת איתה @הללי~
והיה לי פשוט כיף לדבר איתה! היא מדהימה!

*עד כאן דברים שרציתי לכתוב. היה עוד הרבה היום. . *

"תאמת.. אני לא יודע."

"אבא?! מה??? איך זה יכול להיות??"

"תראי.. אני הייתי קצת יותר גדול ממך כשזה קרה..."

 

 

"....ונהיה לי חור שחור וגדול

חור שאני לא חוזר אליו. לא מנסה להבין. מעדיף להשאיר פתוח, לתת לעולם להראות את האמת לבד. לא להתווכח, לא לשאול עוד שאלות. מספיק שאלות נשארו לי פתוחות ממה שקרה. והוויכוחים- עלו לי עד מעל הראש.

מבינה? הפצע עדיין פתוח, כואב ומבלבל. אני לא מסוגל עדיין לדון בתיאוריות שנפתחו אחר כך."

 

 

"...היינו בטוחים שעוד רגע זה קורה! כאילו אין מצב אחר. בכלל לא חשבנו שיקרה משהו, ואם כן.. העולם נחרב! היינו במצב שהנה הנה זה פה.

ופתאום..

נכבה האור.

חושך..

שקט..

אף אחד לא דיבר איתנו. מילה לא. לא היה מה להגיד.

ולנו.. לאט לאט התחילו השאלות, ולא היה את מי לשאול. עם מי לדבר..

רק עצב (ואפילו דיכאון) מילא את כולם. שקט נוראי.. העולם בשבילנו עצר.

 

במשך כמה שבועות אף אחד לא דיבר איתנו על זה. חוץ מאחד.

הרב אשכנזי ז"ל (אח של הרב הקודם של כפ"ח ז"ל).

הוא הראה לנו רמזים, סיפורים, ועוד דברים שפשוט פעם לא ידענו עליהם.

היו דברים די ברורים, רק שעד היום לא נתקלנו בהם. לא חשבנו שאנחנו צריכים להתעסק בהם, ואפילו.. בכלל לא הבנו אותם.

הרב דיבר איתנו, הסביר לנו את מה שיכל, הראה לנו דברים וחיזק אותנו. הוא זה שהחזיק אותנו בשבועות הראשונים.

ואני.. כבחור. רק התווספו לי עוד שאלות

עד שפשוט עזבתי אותן, את השאלות. ונתתי לזמן לעשות את שלו.

בדברים הכתובים- האמנתי, אבל בהמשך- עצרתי. עד היום הפצע עדיין טרי בשבילי. אני לא מסוגל לפתוח את הנושא הזה שוב. ולכן.. לכן אני אומר. אני פשוט לא יודע.."

 

 

התלבטתי די הרבה אם לכתוב את זה פה או לא.. מי שקרא בבקשה שיגיד לי(כמובן בשרשור אחר). תודה.

ואת @נחל אשמח שתקראי כשיש לך זמן, ותגידי לי שקראת. אפילו רק להגיד שקראת

פתאום היא התקשרה אלי

ואני בשוק טוטאלי

יואוו.. במה זכיתי?? ויואוו איך אני אוהבת אותה.

אז היא שואלת אותי מה המספר שלה.

אבל אני צריכה לשאול רשות.

אני שואלת, והיא לא רוצה להביא.

בעיה..

היא אומרת שאני אביא לה את המספר שלה ואז שהיא תתקשר.

אז אני מביאה, ואני לא בטוחה שהיא תעשה את זה

אבל כנראה שהיא עושה..

אמן שיהיה טוב ובהצלחה!!

 

 

ופתאום אני חושבת שכדאי לשמור את זה פה

 

.. - נסיונות פעילים

היה אתמול יום כיפור

ורציתי באמת להתפלל מיוחד ושונה

רציתי באמת לחזור בתשובה לגמרי

רציתי להיות קרובה לקב"ה יותר מכל זמן אחר.

רציתי בנעילה, להשאר ולא להמשיך. 

רציתי..

וניסתי..

דווקא בערב הצלחתי.

אבל בבוקר..

יש אותו. היצה"ר הזה.

שלא היה לו כח בבוקר ובמנחה ללכת לביה"כ.

ובנעילה..

אוףף.. היה כאילו מרומם וזה, אבל.. רציתי יותר.

ומיד אחרי נעילה הלכתי, לא נשארתי לערבית.

 

 

ועוד מעט שמחת תורה!

שמחת תורה אצלינו בביה"כ אחד הדברים!

מצב רוח טוב. זה טוב.

עוד מעט סוכות

ושמחת תורה

ויואוו איזה כיף!

ומפגש קעמפ!!!!!!

 

והייתי היום אחות ממש טובה.

זה כיף להיות אחות טובה וחייכנית.

בטח הם לא הבינו מאיפה פתאום זה הגיע לי..

תאמת.. גם לי אין מושג.

 

ואתמול. אתמול הייתי בכותל עם אמא ואיתה.

והרגשתי קרובה

נראה לי נדבקתי ממנה @הכל משמים

תצילי אותי! בסוף אני אהיה חולת כותל כמוך!!

בואו נזכר רגע בגן ישראל..

בהוואי, במסדרים, בקדושה, בטיולים, בסיסמאות.

בסדר יום הקבוע (שתמיד משתנה) שמתחיל מיד בבוקר עם "מודה אני" ברמקול, התארגנות מהירה, אייסכפיה, מסדר, תפילה בזאל, ארוחת בוקר (בעסן עסט זיך), ברכת המזון, הרחמן, שיבנה, שיעור עם הרב, פעילות קבוצתית כל הסיירת, דיון על נושא משתנה, פעילות בצוזאמן, הרקדה, מסדר יציאה, אוטובוסים, טיול, אטרקציה, אוטובוס, ארוחה (ושוב פעם כמובן 'הרחמן' ו'שיבנה'), התארגנות בחדרים, תוכנית ערב, הרקדה, ת'אכלס עם המדריכה, חברות וצחוקים, סבב מרכזות, מסתבכות, עוד צחוקים, וכבר.... "מודה אני" שוב בוקר

 

בואו נזכר בשירים.. השירים שכל היום שמענו.

הסיסמאות- שהיו סתם.

השירים- שהיו עם תוכן, עם כח, עם עוצמה. עוצמה שעוברת הלאה.

שירים שרק אחרי שחוזרים מהקעמפ מגלים כמה חפרנו עליהם (ולא סיימנו לשמוע שירים. תהיו בטוחים.) 

הזמרים ששמענו במהלך ה10 ימים היו בערך רק *יפוש, *מקהלת "גן ישראל"(גם בנים וגם בנות) *מקהלת הפנסאים.

וכמה חפרנו על השירים... איך לא היה נמאס לנו מהם?? (טוב, איך שעד עכשיו לא נמאס לי מהם)

אבל זה שירים שלמות. פשוט שלמות.

וכששרים את השירים האלה בהתוועדות- זה שיואו יואו אימהלה וגאד.

אין מילים. ממש.

 

כל ההוואי היה קדוש, טהור, כיף ושמח. 

לא היה מקום לעצב.

עצב.. ממ..

חוץ מהיום האחרון. 

אוי. עושה לי רע להיזכר ביום הזה. כאילו מינימום שלוש לווית היה אפשר להכניס לשם

עכשיו זה מצחיק אותי משום מה, אבל אז. אז הרגשנו שהעולם נחרב!

הרגשנו שהחממה, הבית, המקום שעוטף אותנו- מתפרק בין הידים.

השירים הדיכאוניים האלה של היום האחרון, לא הפסיקו להתנגן תוך כדי שאנחנו לא מפסיקות לבכות. הדיכאון הזה שעוד פחות מיומיים המרחק ביני לבינה הוא 6 שעות טיסה- חירפן אותנו.

רצינו להיקבר ביחד עכשיו כולן. או.. יותר נכון לצעוד ביחד עכשיו כולן לבית המקדש.

זה נחמד השקט הזה.

אני אוהבת שקט. לפעמים.

עכשיו נגיד- כן

להשתנות זה עבודה

אבל כנראה שלפעמים העבודה הזו היא קצרה.

עובדה- עכשיו.

ככה זה ביומיים האחרונים.

אבל..

למה יש לי תחושה כזאת שזה יחזור?

לא.. רק לא.

בע"ה

 

חשבתי שזו עבודה קצרה..

פחחח

מוזרה שכמותי.

אחים זה עם מעצבן.

במיוחד שהם רעבים

ובמיוחד במיוחד כשאני עייפה.

היא עוזבת את בית הספר כנראה

מה שאומר- שאני בקושי אראה אותה.

נכון נחמד?!

אופפפפ...

למה זה חייב להיות הכל דווקא עכשיו?

כל הבעיות שם.

כל הסיבוכים.

בחיים לא חשבתי שיהיה לי בעיות עם זה..

איך שהחיים משתנים..

 

והן.. בואו לא נדבר עליהן. במיוחד לא עליה.

 

אהה..

והיום הגעתי לקחת את המשקפים.

רק לקרוב ב"ה..

זה בכלל לא נחמד.

המשקפיים האלה באמת לא חסרות לי בחיים.

אני לא נראה לי באמת אלבש אותן.

אבל אי אפשר לדעת.. נחיה ונראה.

טוב 
אני לא יודעת.
אני מדי מבולבלת מזה.
כי כאילו..
א. מה נזכרתם רק עכשיו?! זה כבר כמעט חצי שנה!
ב. באיזה קטע זה פתאום צנח לכם??
ג. אני תוהה אם זה בכלל נכון..
אני כל החג שואלת את עצמי אם זה נכון בקשר לעכשיו. כי בקשר ללפני חודש נגיד, זה כן. אבל עכשיו..
לא יודעת!

אשכרה.