שקט עמוק עומד באוויר.
שקט סמיך, מלא הוד, מלא קדושה.
יהודים עטורים בטלית לבנה וצחה; עומדים, דוממים.
הנשים, מבעד לוילון, דוממות גם הן. מנסות לספוג מעט מהקדושה.
העולם כולו דומם. כאילו חש ברגעים נשגבים אלו.
תפילת נעילה.
"א-ל נורא עלילה המצא לנו מחילה בשעת הנעילה" זועקים הלבבות. מתחננים.
"חתמנו בספר חיים". הלב בוכה. בבקשה, אבא. רוצים חיים.
ואז, התפילה עולה לשיאים חדשים;
"קראתי בכל לב ענני ה' חוקיך אצורה".
אבא, כמו כל שנה קורא את הפסוקים, קולו נשנק מבכי.
הקהל חוזר אחריו, נשנקים גם הם.
"ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים".
ושוב, הקולות הגוועים מבקשים רחמים, מבקשים להתקרב.
ואז, הנשמה, שנסתרת כ"כ במשך השנה, נתגלית במלוא עוזה.
הדמעות באות מעצמן, מטהרות לכלוך שעוד נותר.
הלב מגביר את קצב פעימותיו.
אמאלה, עוד רגע וזה נגמר. עוד רגע המלך חוזר לארמון.
"אלוקים"! הלב מתחנן בלא קול. רוצים לטעום עוד קצת מהקדושה הזאת. רוצים להיות קרובים יותר.
ועוד לפני שמעכלים את המראה האדיר הזה;קולו של השופר קורע את הדממה. מנער את הלבבות.
זהו, זה נגמר.
הגוף מותש אמנם, אבל הלב מאיר באור יקרות.
איזו קדושה, איזה טוהר.
לב טהור. לב נקי.
יצירה חדשה.
מתחלים מחדש.
