קטע שכתבתי ביום הזכרון לחללי צהל האחרון (כחודש וחצי אחרי גיוסי ליחידה קרבית)
אני יודע שזה לא קשור כל כך עכשיו מבחינת הזמן, אבל במקרה נפגשתי עכשיו בפורום הזה והיה בא לי לשתף את זה.
קריאה מהנה.
אשמח לתגובות.
בוקר יום הזכרון.
אני מתעורר בבהלה לשעה 6:54 ובאותה נשימה נזכר; אין לחץ.. אין צבא היום.. היום יום הזכרון וקבלתי יום חופש..
אני חוזר לישון אך המחשבות ממשיכות לרוץ.
נכון, קיבלתי יום חופש. אז? יום הזכרון היום!!!
אני נזכר בדברי המ"פ בשבוע שעבר- "ראוי שתקדישו יום אחד להתייחד, להזכר ולהנציח את אלו שבזכותם יש לכם את היום הזה.."
אני מחליט לקום, מתפלל, אוכל ותוך כדי בודק היכן מתקיים אירוע יום הזכרון הקרוב לביתי.
השעה דוחקת, אני מסיים לאכול עולה על מדים ויוצא עם הרכב לכיוון בית העלמין.
מעט לפני 11:00 אני מחנה את הרכב בסמוך לבית העלמין. משפיל שרוולים, שם כומתה ועומד דום מתוח מוכן לצפירה.
מחכה דקה קלה ונשמעת הצפירה אני עוצם עיניים, מתייחד, חושב על כל אותם האנשים שהתגייסו בדיוק כמוני רק כמה שנים לפני.
אולי אפילו כמה עשרות שנים לפניי....
איך שביום אחד נקראו למשימה, איך שבין רגע אחד כבר היו בתוך המלחמה-מלחמת הקיום שלנו כאן בארצנו הקטנטנה.
ואני מרגיש עקצוץ של פחד אך הרבה יותר גאווה וכאילו מסתכלים הם עלי כולם מלמעלה ואומרים לי: "אנחנו את שלנו עשינו, כעת הגיע תורך!"
ואני חושב על כך שביום מן הימים שאהיה אבא ולי יהיו ילדים, יבואו הם יום אחד הביתה מעוטרים במדים.
ואני אסתכל עליהם בגאווה והם כלל לא יבינו על מה כל המהומה..
אז אני אשב איתם ואספר על סבתא שהיתה בשואה, שמזווית מבטה המציאות של היום אפילו באגדה הכי פרועה לא נכתבה.
אסביר על שסבי היה בתקופת הפלמח ונלחם בשיניים על אדמת המדינה עליה דרך.
והם,- צאצאיו זוכים להיות ממש ממשיכיו.
הצפירה מסתיימת מהר מהרגיל ואני נכנס לרכב וממשיך לבית העלמין.
אני מגיע לטקס,חציו כבר עבר.
אם שכולה עולה לדבר ואני מעיף מבט על כמות החיילים שבאו לכבד.
כל כך הרבה חיילים... חצי מכלל האנשים.
והם כולם לבושים מדים הולכים בגאווה ובכבוד כשלמולם-הנופלים.
מרוב מחשבות וטקס קצר, בקושי עבר רגע וכבר זה נגמר.
המנחה מורה לעמוד לשירת התקווה וליבי בן רגע מתמלא גאווה.
גאווה של תקווה של אלפיים שנה, ש "להיות עם חופשי" זו כבר לא קלישאה.
תם הטקס.
אני חוזר לרכב כשבראשי עדיין מהדהדות מילות "התקווה" .
אני נתקע על המילים "להיות עם חופשי בארצנו" עליהם חוזר שוב ושוב.... לא מצליח לעכל... פעם ראשונה שאני באמת באמת על זה חושב.
בפעם העשירית לערך דמעה לפתע זולגת, בעקבות המחשבה שבמוחי כל הדרך.
מחשבה על עם, על תלאות וייסורים על אלפיים שנות גלות של כמיהה וכיסופים.
על עם שהיה בהכי הרבה אסונות פרעות ושעבודים, ופתאום מדינתו כבר כמעט בת שבעים..
מחשבה על דור אחרון שחי כאן עם עוד זכרונות מהשואה- איך על קליפת תפוח אדמה היה צריך התאמצות עצומה.
מחשבה על הרכב בו אני נוסע, וכמה אני חופשי להתנייד איתו ואפילו בצירי פיגוע.
פתאום מקבלים קצת פורפורציות, מבינים את הפער.
אך פתאום חסרה בליבי מנגינה, קול שירת התקווה פתאום לא מספיקה.
לוקח בדיוק רגע אחד להבין- מה שחסר הוא: "אני מאמין".
פתאום זה מוזר איך שיר זה לא הושר.
למה בכל הטקסים הצבאיים, לשיר זה כלל לא מתייחסים???
הרי זה מה שהחזיק אותנו משך כל שנות הגלות, וגם כיום עומד במרכז המהות!
אז נכון שיש לנו מדינה נהדרת, אך מכאן ועד לנוח על זרי הדפנה-הדרך עוד ארוכה ארוכה ומפותלת.
ובכלל, איכשהו נושא זה לא כל כך מדובר, והציפייה למשיח צדקנו היא מין דבר כזה ששיך לעבר..
אז אני מפזם לעצמי שוב "אני מאמין" ומתכוון לכל מילה שרשומה שם בפנים.
מרוב מחשבות כבר הגעתי הביתה.. מחפש את הפנקס והעט כדי לכתוב ולפרוק..שיהיה בשביל דורות ושנים הבאים- שיום זה לא יחלוף ככל שאר הימים.
והאמת, שלא צריך ללכת כל כל רחוק,
כי ברגעים הקשים של החייל הרכון על הדף,
יישב ויקרא וייטען מחדש.
אני יודע שזה לא קשור כל כך עכשיו מבחינת הזמן, אבל במקרה נפגשתי עכשיו בפורום הזה והיה בא לי לשתף את זה.
קריאה מהנה.
אשמח לתגובות.
בוקר יום הזכרון.
אני מתעורר בבהלה לשעה 6:54 ובאותה נשימה נזכר; אין לחץ.. אין צבא היום.. היום יום הזכרון וקבלתי יום חופש..
אני חוזר לישון אך המחשבות ממשיכות לרוץ.
נכון, קיבלתי יום חופש. אז? יום הזכרון היום!!!
אני נזכר בדברי המ"פ בשבוע שעבר- "ראוי שתקדישו יום אחד להתייחד, להזכר ולהנציח את אלו שבזכותם יש לכם את היום הזה.."
אני מחליט לקום, מתפלל, אוכל ותוך כדי בודק היכן מתקיים אירוע יום הזכרון הקרוב לביתי.
השעה דוחקת, אני מסיים לאכול עולה על מדים ויוצא עם הרכב לכיוון בית העלמין.
מעט לפני 11:00 אני מחנה את הרכב בסמוך לבית העלמין. משפיל שרוולים, שם כומתה ועומד דום מתוח מוכן לצפירה.
מחכה דקה קלה ונשמעת הצפירה אני עוצם עיניים, מתייחד, חושב על כל אותם האנשים שהתגייסו בדיוק כמוני רק כמה שנים לפני.
אולי אפילו כמה עשרות שנים לפניי....
איך שביום אחד נקראו למשימה, איך שבין רגע אחד כבר היו בתוך המלחמה-מלחמת הקיום שלנו כאן בארצנו הקטנטנה.
ואני מרגיש עקצוץ של פחד אך הרבה יותר גאווה וכאילו מסתכלים הם עלי כולם מלמעלה ואומרים לי: "אנחנו את שלנו עשינו, כעת הגיע תורך!"
ואני חושב על כך שביום מן הימים שאהיה אבא ולי יהיו ילדים, יבואו הם יום אחד הביתה מעוטרים במדים.
ואני אסתכל עליהם בגאווה והם כלל לא יבינו על מה כל המהומה..
אז אני אשב איתם ואספר על סבתא שהיתה בשואה, שמזווית מבטה המציאות של היום אפילו באגדה הכי פרועה לא נכתבה.
אסביר על שסבי היה בתקופת הפלמח ונלחם בשיניים על אדמת המדינה עליה דרך.
והם,- צאצאיו זוכים להיות ממש ממשיכיו.
הצפירה מסתיימת מהר מהרגיל ואני נכנס לרכב וממשיך לבית העלמין.
אני מגיע לטקס,חציו כבר עבר.
אם שכולה עולה לדבר ואני מעיף מבט על כמות החיילים שבאו לכבד.
כל כך הרבה חיילים... חצי מכלל האנשים.
והם כולם לבושים מדים הולכים בגאווה ובכבוד כשלמולם-הנופלים.
מרוב מחשבות וטקס קצר, בקושי עבר רגע וכבר זה נגמר.
המנחה מורה לעמוד לשירת התקווה וליבי בן רגע מתמלא גאווה.
גאווה של תקווה של אלפיים שנה, ש "להיות עם חופשי" זו כבר לא קלישאה.
תם הטקס.
אני חוזר לרכב כשבראשי עדיין מהדהדות מילות "התקווה" .
אני נתקע על המילים "להיות עם חופשי בארצנו" עליהם חוזר שוב ושוב.... לא מצליח לעכל... פעם ראשונה שאני באמת באמת על זה חושב.
בפעם העשירית לערך דמעה לפתע זולגת, בעקבות המחשבה שבמוחי כל הדרך.
מחשבה על עם, על תלאות וייסורים על אלפיים שנות גלות של כמיהה וכיסופים.
על עם שהיה בהכי הרבה אסונות פרעות ושעבודים, ופתאום מדינתו כבר כמעט בת שבעים..
מחשבה על דור אחרון שחי כאן עם עוד זכרונות מהשואה- איך על קליפת תפוח אדמה היה צריך התאמצות עצומה.
מחשבה על הרכב בו אני נוסע, וכמה אני חופשי להתנייד איתו ואפילו בצירי פיגוע.
פתאום מקבלים קצת פורפורציות, מבינים את הפער.
אך פתאום חסרה בליבי מנגינה, קול שירת התקווה פתאום לא מספיקה.
לוקח בדיוק רגע אחד להבין- מה שחסר הוא: "אני מאמין".
פתאום זה מוזר איך שיר זה לא הושר.
למה בכל הטקסים הצבאיים, לשיר זה כלל לא מתייחסים???
הרי זה מה שהחזיק אותנו משך כל שנות הגלות, וגם כיום עומד במרכז המהות!
אז נכון שיש לנו מדינה נהדרת, אך מכאן ועד לנוח על זרי הדפנה-הדרך עוד ארוכה ארוכה ומפותלת.
ובכלל, איכשהו נושא זה לא כל כך מדובר, והציפייה למשיח צדקנו היא מין דבר כזה ששיך לעבר..
אז אני מפזם לעצמי שוב "אני מאמין" ומתכוון לכל מילה שרשומה שם בפנים.
מרוב מחשבות כבר הגעתי הביתה.. מחפש את הפנקס והעט כדי לכתוב ולפרוק..שיהיה בשביל דורות ושנים הבאים- שיום זה לא יחלוף ככל שאר הימים.
והאמת, שלא צריך ללכת כל כל רחוק,
כי ברגעים הקשים של החייל הרכון על הדף,
יישב ויקרא וייטען מחדש.
