הבצפר שלי (ישיבה,בצפר, לאמשנה..) לקראת סוף כיתה ו גיליתי עליו.
אני כבר יודע.. אני כבר רשום ל"תיכון דתי", מעורב, בנים בנות.
אבל.. בגלל שלא קיבלו אותי לאיזה ישיבה (בגלל המקום שאני גר. כי יקר להם הסעות) אז הלכתי לשם.
ואז.. אמא שלי שמעה על הבצפר. בתמוז הלכתי להיבחן שם.
קיבלו אותי. ברוך ה.
הראש ישיבה אדם מדהים. אדם של ערכים. בשלוש שנים שהוא היה ראש ישיבה ראיתי אותו כועס רק פעם אחת. הוא העיר. ברור. ואני בטוח שגם הכעס הזה היה רק מבחוץ...
ואז, באמצע כיתה ט. בום. הוא עוזב. אני בדיכאון. סוףשנה חיבקתי אותו. כי רק בזכותו אני לא למדתי בתיכון. הגעתי הביתה בכיתי. כי הוא אדם מדהים.
רק בזכותו אני רוצה להיות רב. בכותו אני לומד גמרא ואוהב את זה.
המחליף שלו גם בסדר. הוא גם תח. אבל.. לא אותו דבר. אהבתי את הראשון יותר. בא לי "להחזיר עטרה ליושנה".
זה לא הוא!!!
אמנם בשנה הראשונה שלו בנו בית מדרש בישיבה (סוףסוף), אבל זה לא היה בזכותו. אפילו תקציב הוא לא הביא. הכל תרומות. הוא רק אמר "כן".
לאט לאט אני רואה.. הבית מדרש - חצי ממנו נהיה ארון ספרי חול. (מעלין בקודש..)
שעות הקודש שלנו מצטמצמות.
ו..כן. אין לי מה לעשות עם תעודת בגרות. אבל אני זורם. עדיין לומד מלא. (אחרי הכל.. לאיודע אםזה הכי מועדף. אבל לימודי חול עוזרים הרבה בהבנת לימוד התורה. הם גם מפתחים את המחשבה.)
ואני כבר לא קורא לבצפר שלי ישיבה תיכונית. אלא תיכון ישיבתי. הכל לאט לאט יורד.
אם תהיה לנו הרצאה או משו.. יעשו הכל כדי שזה יפול על חשבון שיעור גמרא ולא על חשבון פיזיקה.
כי יש סדר עדיפויות.... וכמובן שפיזיקה ומתמטיקה למעלה.
אני לא יודע.
אני מודה לבצפר שלי כל יום. כי בזכותו אני אני. אני רוצה להיות רב כי למדתי במסגרת דתית שפתחה לי עולם ענק.
אבל... זה לא ישיבה. הכל דיבורים.
איך להתייחס לבצפר? לקרוא לו בצפר? תיכון ישיבתי?
אני פשוט שורף שם תזמן
קשה לי עם היחס המסוייג הזה.