יש משלב, ויש "בגובה העיניים".

ניתן לכתוב דברים בעומק , משמעות וחכמה בגובה העיניים. במידה והם יהיו במשלב נמוך , 

הנאת הקריאה תופחת וכך גם היחס אל הטקסט ומשמעותו.

על כן, ברוב הפעמים דברי חכמה שתקרא יהיו כתובים גבוה כך שתצטרך לשבת ולהבינם ברמה שכלית עמוקה והמסר יוכל לעבור.

מקווה שהובנתי

שכתיבה של תוכן עמוק יכולה להיות במשלב בינוני גם.. וגם עם שילוב סלנגים.

אולי הרבה פעמים זה אפילו מוצלח יותר כי זה מקרב לאנשים את התוכן אליהם, לרמה שלהם, לשיח, לדיבור...

אני בכללי כותבת בדר"כ במשלב בינוני ולפעמים לי אישית כשאני רואה קטע שכתבו בשפה גבוהה, אני  מרגישה שצריך לפנות זמן לקרוא אותו. גם בכללי בכלמיני קטעים

אבל בשפה גבוהה, זה הרבה פעמים גם בגלל השפה, שזה הצורה החיצונית של הכתיבה.

זה יתרון כי ככה מסתכלים על הקטע ברצינות.

זה חיסרון כי כשבאלי לקרוא משו ולהגיב ואין לי מדי הרבה כוח להתעמק - יש הרבה סיכוי שאני לא אכנס לזה..

אם זה קטע שכתוב יותר בשפה שלי- יש יותר סיכוי. זה לא סותר שהתגובה שלי תהיה עמוקה גם היא (הכל תלוי סיטואציה), אבל זו הרגשתי האישית.

המשלב הגבוה עוזר מאוד כי הוא נשמע פחות שגרתי,

ופותח אותנו למשמעות חדשה דרך שפה חדשה.

והוא גם מצריך תשומת לב למילים.

אבל כתיבה במשלב בינוני דווקא יכולה להיות מפעימה בכך

שהיא יוצקת משמעות במילים שגרתיות. זה כן יותר קשה.

מבצעי שירה מדוברת, לצורך העניין, משמשים במשלב די בינוני

אבל מוציאים מעצמם דברים יפים.

(למרות שספוקן וורד זה ז'אנר די אחר, כי נאום-שמיעה שונה מכתיבה-קריאה, אבל העיקרון מובן...).

שהוא רושם יפה ומשתמש ב2 המשלבים בעיני זה וואו

לדוגמא זה טיפ שלו שקיבלתי

טיפ

והנה זה הטיפ שלי, שהוא קטן ומטופש ויומיומי אבל נראה לי שיש בו מן החסד. והוא שלא צריך שיהיה זמן מיוחד לכתיבה. כלומר, אם אתם סופרים ומחפשים לכם לסיים את הספר שלכם, אז בוודאי שתקדישו זמן שיהיה לכתיבה כמו שיש זמן שהוא לעבודה. אבל אם אתם מחפשים רגע של הפוגה ושל יצירה ושל כתיבה, אפשר ליצור גם בין לבין. ואפשר להשאיר שתי שורות שיר על השולחן ולחזור להשלים אותם אחר כך, ולא צריך שכל כתיבה תהיה צלילה אל הים ועלייה ממנו. אפשר גם לשכשך רגליים בים הכתיבה, או לצאת לסיבוב קצר ולחזור, ואפילו להיות ירושלמים ולטבול כף רגל ולהמלט בצווחות אושר, גם זה אפשר.

תרגיל

זה התרגיל להשבוע. לא להתמהמה, לא לשאול את עצמינו מתי יהיה לנו זמן לכתיבה. אדרבה, הגעתם למחשב? יש קצת זמן פנוי? היפ והיפ והוריי, ויאללה, שבו וכתבו שיר קטן, או קטע, או אפילו סיפורון, שעוסק באדם שחזר הביתה מהשוק וגילה שאיבד את המפתח. ומה, ואיך, ומה יעשה, ומי זה האדם הזה ולמה ואיך החיים שלנו הם אבדן מפתחות ומה יגיד מי שמצא,

מהר מהר, לכתוב.

@לך דומיה תהילה

לא באותו שיר אלא באותו קטע(?) (איך קוראים לזה?פיסקה?)

אני גם עושה ככה.

כיוונתי לדעת גדולים.

(אם כי אני לא אוהב את סגנון הכתיבה הזה).

או באותה רשימת תפוצה?

ואפשר קישור?

קראתי ונורא התחשק לי לשתף - פרוזה וכתיבה חופשית

זה גם דן בנושא הנל מעתיקה לכאן

avid;">אנשים מסוימים, ואני ביניהם, חשבו פעם שיש סממנים לכתיבה טובה. למשל, שאם טקסט מחורז, הוא שירה נעלה יותר על פני הטקסט הלא מחורז. שטקסט בשפה גבוהה הוא 'ספרותי' יותר מאשר טקסט בשפה נמוכה, או שמטאפורות מדוייקות הן אבן היסוד של כל טקסט טוב - וכי איך אפשר אחרת? הסממנים האלה נכונים לא רק ברובד הצורני, אלא גם ברובד התכני - כאילו צריך לכתוב על אשכנזים מתוסבכים, או על נשים, או על מובלעות, להיות אור מוסרי ומצפן חברתי, וכן על זו הדרך. ולא שאין בזה אמת, אבל הבסיס של הכתיבה, לעניות דעתי, הבסיס של הבסיס - זה לכתוב כמו שבא לנו.

avid;">זה נשמע קצת אגואיסטי. קצת לא מנומס, אפילו. אולי מרתיע אנשים מסוימים, אבל אני מאמין שכתיבה טובה היא כתיבה שהכותב נהנה ממנה. שהוא מרגיש שהוא היה רוצה להמשיך לכתוב עוד ועוד, לכתוב לנצח, ואחר כך לשבת עוד נצח אחר ולקרוא את מה שנכתב. ואם זה טקסט בשגיאות כתיב, או טקסט שעוסק בי, או טקסט שאף אחד לא יכול לקרוא - אז באמת, שאף אחד לא יקרא. העיקר שנהניתי. כי בפנים בפנים - כתיבה היא לא מלאכה קשה וסיזיפית, אלא משהו שאנחנו נהנים ממנו.

avid;">קחו את העט שלכם, אם כן, וצאו לחירות.

למטה יש קישור לסדנאות שלו ולרשימת תפוצה

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.