להבין ולהובן.
בחיי, כמה הייתי רוצה שיתחילו להבין אותי.
בלי יותר מידי הסברים ושאלות, פשוט שיבינו.
עמוס לי.
מסובך לי.
הכל טוב לי.
חיוך דבילי.
יום אחד נזרוק הכל לפח.
ופשוט מכיל ונכיל ונכיל וניתן חיבוק לעצמנו ונשכח לרגע כמה צריך להיות ילדים טובים.
אלוהים. אני צריכה חיבוק.
שכחתי כבר מה זה מישהו שנמצא שם בשבילי בכל מצב ואני מתגעגעת. לזה.
הכל רחוק ממני.
הייתי רוצה לחזור לכמה רגעים אחורה, רק בשביל לקבל חיבוק ולדעת שיש אנשים שימותו בשבילי.
הכל השתנה.
איפה אני בכלל?