בס"ד

 

גם זה משהו שברח ממני מזמן והלוואי ויחזור אלי בקרוב.

 

בס"ד

 

נכון האנשים האלה שפגשתי?

אז אני רוצה שדרכינו יצטלבו.

אתם יודעים למה?

כי הם הזכירו לי מה רציתי להיות פעם.

אתם יודעים למה זה נוגע בי כ"כ?

כי זה הזכיר לי גם איפה רציתי להיות ואיפה אני היום.

אתם יודעים מה הקטע?

נזכרתי שהאנשים האלה גרמו לי לרצות להיות טובה יותר.

אתם יודעים מה הם עוד עשו?

הם נתנו לי להיות אני.

אתם יודעים מה הבנתי?

שהשינוי שעברתי הוא אחלה, אבל אני זקוקה לשקט שלהם לצידי.

אתם יודעים מה עוד?

אני מתגעגעת לדברים שלעולם לא ישובו.

אתם יודעים מה מוזר או אולי קצת מצחיק?

אלו דברים שהיו לפני המון שנים, הייתי אמורה לשכוח מהם.

אתם יודעים מה הבאסה?

שאני לא שוכחת. לעולם.

 

עבר, הווה, עתיד ומה שביניהם. 

הכל. 

הזכרונות האלה הם אלה שגורמים לי להמשיך.

הם אלה שמקדמים אותי.

הם הדברים שתמיד אומרים לי איפה הייתי, איפה רציתי להיות ואיפה אני עכשיו.

הם קצת כמו השבט שהקב"ה מחזיר אותנו לדרך איתו.

הם נותנים מכה כדי שתחזרי עוד קצת לדרך המלך.

הייתי זקוקה למכה הקטנה הזאת.

היא הזכירה לי איזה אדם רציתי ואני רוצה להיות.

היא גם הזכירה לי איזה אדם אני רוצה לצידי.

אז אולי זה לא היה לגמרי לחינם.

הדרכים אולי לא יצטלבו, אבל הדרך שהייתה עד הפיצול תמיד תישאר.

ב"ה שזה קיים.

 

אתם יודעים משהו?

העבר אולי מכאיב לפעמים אבל הוא יכול גם לגלות דברים מופלאים.

במקרה שלי הוא קצת גילה.

ולוואי ודרכינו יכלו להצטלב ולו רק כדי שנדע.

בס"ד

פעם אמרתי שאני אדם שתמיד יצטרך לחיות עם כאב אבל למדתי יחסית לחיות איתו, הוא חבר טוב שלי, אני אפילו מחבבת אותו לפעמים.

אני מקווה בע"ה לכתוב קצת גם ממקומות טובים יותר. אבל זה רק בתכנונים
מבטיחה שכשארגיש משהו משמח גם אותו אכתוב.

האמת של החיים הרבה פעמים כואבת, לכן אנחנו אוהבים להתכחש אליה.

כאב הוא לא כזה נורא, הוא יכול להיות יעיל לפעמים. הוא שומר אותנו רגישים ואנושיים. הוא יפה.

אני רק מחכה ליום שבו תשכון לידו שמחה עצומה.

ותודה

הכתיבה מהווה איזשהו מפלט מהכאב.

כששמחים, לא צריך מפלט, להיפך.

כשכואב, אז מחפשים מקלט, וכותבים.

בס"ד

זה יכול להיות גם כשיש אושר גדול רק שלצערי אושר פחות נפוץ.
רוב העולם כותב מתוך כאב, זה נכון.
כאב משפיע עלינו יותר משמחה.
לכן גם הרע מאפיל על הטוב.
אני תמיד טענתי שזאת אחת העבודות שלנו בעולם, להילחם בהאפלה הזאת, בשקר הזה.

גם כששמחים רוצים מפלט לפעמים.
אף פעם לא הרגשת שאתה כ"כ שמח על משהו ובא לך לצרוח את זה? זה כתיבה. לצרוח את הרגשות. ז"א, לא תמיד זאת צריחה ממש, אבל זה ביטוי.
דווקא עלו לי דברים שמחים בעבר.
חוץ מזה שגם כשהכאב מניע הוא לאו דווקא נכתב בצורה קודרת. יש לי שירים שנכתבו עם כאב אבל עם המון תקווה, עם אור בקצה המנהרה, עם חלון שנפתח כשדלת נסגרה. אלו שירים לא עצובים או כואבים, אלו שירים אופטימיים וטובים, זה לא סותר את הכאב שנכח בעת כתיבתם.

לא בטוחה שהייתי ברורה בכלל, אבל זה מה שיצא כרגע

וצריך ללמוד עם הזמן והחיים איך להתיחס לזה..
וכתיבה זה דרך מדהימה להוציא את זה.

בס"ד

הלוואי ואצליח לחזור אליה. הלוואי.

בס"ז

סתם תוהה על מסלולי חיים אלטרנטיביים.
מעניין מה היה קורה אם אי שם זה היה מצליח.
מעניין איפה הייתי היום ואם הייתי מרגישה טוב.
מעניין.
אם כי בדיעבד מזל שלא. היום אני במקום יחסית טוב למרות שיש עוד דברים שאני מחפשת.
אבל יש בי משהו שרוצה להיות שם.
שזה יצליח שם.
אף פעם לא פגשתי עבר בצורה חזקה כ"כ, נוקבת.
אף פעם לא דימיתי לראות בעיניהם של אנשים דברים שהם אינם נכונים ככה"נ (פשוט מניחה שהמבטים בכלל לא הופנו אלי).
אם כי בזוג עיניים אחד, אחר משדובר פה, ראיתי אכזבה. אבל במקרה הזה גם שמעתי אותה כי לא טרחו להיות פוליטיקלי קורקט.
זה בסדר. הסתדרנו המון זמן עם ההבדלים ובמקום מסוים זה נותן טוב לקשר החברותי הזה.
אני מנסה להבין למה זה טלטל אותי. אין לי תשובה.
רק מחשבות.
אולי קצת געגוע.
בעיקר רצון חזק לדיבור.
ואולי גם קצת
רצון להבנה.

בס"ד

הדמיון הזה עושה לי חשק לבכות.
דמיון של דיבור אבל מלא כאב ובכי.
אבל זאת רק אני.
לאנשים בצד השני אני זרה.
זרה.
לא שייכת.
כבר לא.

את כותבת יפה

בס"ד

הלכתי לחו"ל.
ביי.

(לא באמת. אבל הלוואי. רק לברוח מפה)

בס"ד

והראש שלי עדיין שורף.
זה מוזר.

אני ממש נוסטלגית בשבועות האחרונים.
נראה לי הגיע הזמן להתקדם להווה.
אני מחפשת חברים בסביבה אגב.
בא לי שהחיים ילכו הפעם קצת בקלות, רק קצת.

מרצה של אחד הקורסים ביהדות שלקחתי שלח לנו מייל.
הוא נשמע אדם ממש מגניב.
זה גם נשמע קורס טוב.
בע"ה יהיה מעניין השנה כי אונ' זה מעניין.
בע"ה גם יהיו לי חברים שם.
בע"ה אולי אני אתחתן מתישהו. הכל יכול להיות.

בע"ה זה יהיה בסדר.

בס"ד

סרטים של בנות זה דבר ממש אופטימי וקיטשי וזה נחמד לפעמים. במיוחד כשממש בא לכם להרגיש קצת טוב.

בסופו של דבר יהיה בסדר בע"ה.
כולנו נמצא את המקומות הנכונים שלנו ונחיה בע"ה עד 120.

יהיו לנו ילדים ומשפחה והכל.
זה יקרה בע"ה.
אני בעד אופטימיות.

אני תוהה מה היחסים שלי עם אלוקים כרגע.
אבל הי, אני נהנית מזה שהם קיימים ומספיק קרובים שאני יכולה אפילו לתהות על זה.
פעם אמרו לי שהאידיאל צריך להיות שנפרוש מכל הנאות העולם הזה.
אבל זה מוזר ואני לא מצליחה להתחבר לגישה.
ביום מן הימים אני אמצא את האיזון המדויק בין שני הדברים.
בינתיים אני אמצא אנשים ששותפים לי בדרכי.
האנשים ההם כבר לא יהיו שותפים.
בפרק שהם היו שותפים הם היו לי מאוד לעזר.
אני מתגעגעת אליהם, אבל אני בסדר.
הם מצאו את מקומם אני מקווה. אם טוב להם אז אני שמחה.
אולי מתישהו אגיד להם את זה.
אולי לא.
אולי הם יודעים.
אולי לא.
אבל זה בסדר, הכל בסדר.

אלוקים פה וזה.
לילה טוב.

והי גמאני שמחה שלא עזבת

בס"ד

אני צריכה לצאת מהעבר.
אני צריכה להפסיק לחשוב עליהם.
ההוא שניגן בכינור,
ההוא שהיה בעל ידע תורני מטורף,
ההוא שלימד אותי פשטות ואמונה,
ההוא שלימד אותי הסתכלות אחרת על החיים, שהרוב בידיי,
ההוא שלימד אותי דרישת אמת,
ההוא שלימד אותי שראיית הטוב עדיפה,
ההוא שלימד אותי אהבה.
כולם יחד וכל אחד לחוד.
אבל אסור לי להיות בזה. אסור.
סתם נזכרתי עכשיו ואני סתם בשבוע נוסטלגיות.
אני צריכה מישהו חדש שמשלב את עיקרי הדברים האלה.
ז"א, בסוף מישהו ירצה אותי אני מניחה.
גם אם הם לא רצו (לפחות רובם).
יהיה מישהו שירצה. בטוח.
יהיה מישהו שהרצון יהיה הדדי.
יהיה מישהו שישלב את עיקרי הדברים.
הלואי שהוא ינגן, שיהיה לו ידע ובסיס בתורה, שיסתכל על הטוב, שיידע לאזן את החיים ולמצוא נתיב נכון.

בדיוק מתנגן שיר של עמיר בניון באוטו. תמיד תהיתי על השיר הזה.
"הלוואי ולא הרגשתי את חוזק אהבתך
הלוואי ולא ידעתי איך בער אז ליבך
כשהלכתי ממך"
אבל אז הבנתי שזה אולי אחד השירים הכי אמיתיים ואפילו קצת רגישים שיש. ז"א בשורות האלה.
כי השורות האלה יכולות לומר (יש מצב שזאת הוצאה מהקשר כי לא הקשבתי לשאר המילים) שכואב לו שכואב לך. כואב לו שהוא הכאיב לך. כואב לו שהניתוק כל כך מכאיב לך. אכפת לו ממך אפילו שהוא כבר לא שם.
זה רגיש. זה נכון. זה יפה.
סתם זה הגיג שעלה לי.

הגעגועים האלה מוזרים. הם עולים לי ביחס ללפחות שלושה מהעבר הזה. הם מתערבבים ביניהם. כמה קיבלתי, כמה נתתי, כמה איבדתי.

ביום מן הימים אני אדע בע"ה.
אני אדע שטוב להם,
אני אדע שטוב לי.
אני אדע.
זה יהיה יום מאושר בחיי.
לראות אותם מגיעים למקומות שתמיד רציתי שהם יגיעו אליהם.
הלואי ויכולתי להיות ממש שם. אבל אני לא.
לא נורא, העיקר שאדע.
העיקר שאני מאמינה.

בינתיים אני אמשיך להתגעגע לכל אחד ואחד מהם.
בינתיים אני אמשיך למצוא עוד.
בינתיים אני אמשיך לקוות ולהאמין.
בינתיים.
עד שזה יוודע ועד שזה יקרה גם לי.
עד אז,
בינתיים.

בס"ד

גיליתי שאני יודעת לארגן דברים.
אם אני מגיעה למקום וצריך מישהי שתסדר ותשים דברים במקום אז אני מעולה בזה. פשוט צריך לתת לי מקום, שאני לא ארגיש שיש יותר מדי שעושות וגם שאני לא אתנדב או משהו, אלא שפשוט אהיה שם אז אעשה.
גם המשפחה שמהצד שלה הייתי כביכול ממש פרגנה לי, זה היה מגניב לאור העובדה שאפילו לא הוזמנתי.
אמרו לי שאני יפה כי אני אדם טוב וזה מקרין כלפי חוץ. זאת הייתה מחמאה אדירה. היא פשוט אמרה שיש לי קסם ורואים שאני אדם טוב. זה היה טוב לשמוע את זה.
עכשיו זה קצת מזכיר לי את כל האנשים שפגשתי לשנייה בחיי שאמרו לי "גם יפה, גם חכמה, גם נחמדה, איך את עדיין לבד??" אבל זה קשור כבר לדבר אחר. בכל מקרה המחמאה הייתה טובה ממש וכיפית.
בסוף הערב אותה אחת גם חיבקה אותי לפני שהלכתי ואמרה לי שאבוא עוד. זה נחמד.
גיליתי שאני יכולה להיות חברה טובה. שאני משתדלת להיות חברה טובה. שאני משתדלת להיות רגישה למה שחברה שלי צריכה. מקווה שהצלחתי במקרה הזה.
גיליתי שבשביל חברים אני אעשה הרבה. אם כי ידעתי גם לפני, אבל זה הזכיר לי שוב.
גיליתי דברים, זה היה טוב.
מקווה שזה ימשיך ככה.
מקווה שזה יעזור.

בס"ד

כל אהבה?
אי אפשר לאהוב בלי לקבל אהבה חזרה?

יש באיזה ספר שברח לי שמו (ממש מומלץ. על מורה שגילה שהוא חולה בסרטן והוא יוצא למסע ברחבי העולם אל התלמידים שלו) משפט כזה שמסתבר שכנראה לא שמרתי אותו לצערי אבל יש שם תלמיד שאומר למורה שלפעמים אהבה זה פשוט כשאתה רוצה שיהיה לשני טוב גם אם זה מכאיב לך. אז המורה ענה לו שזאת האהבה הכי כואבת, זאת אהבה נכזבת.
אבל גם אהבה נכזבת היא אהבה.

זה משעשע כמה קולמוסים נשברו על המילה הזאת. עוד יישברו עליה הרבה קולמוסים. היא כה קטנה ועדיין כה גדולה.
זה גם מגניב לראות איך המשמעות שלה משתנה מאחד לאחד. איך אחד מייחס לה יותר חשיבות והשני פחות.
היא מרתקת. אנשים הם מרתקים. אנשים אוהבים (גם שונאים אבל זה סתם כי זה הצד השני של אותו מטבע) הם אפילו יותר מרתקים.

בס"ד

יש לי גם עבודה בלהפעיל שוב את המשחקיה
וגם יומולדת
וגם אחותי צריכה ללדת מתישהו
וגם מלא דברים

המחשבות לא יהרסו את זה.
תכלה שנת ה21 וקללותיה עם ברכותיה,
תחל שנת ה22 וברכותיה בלבד בע"ה.

חג שמח לכם.

בס"ד

שמן, פלגים, פלטינות, בלה בלה בלה והאלמנט על החשבון.

מלא דיבורים על פרידות, על דברים שנכון לומר, על מאיפה צריכה להגיע החלטה, על בגרות, על דתיות, על אהבה.
קפיצה קטנה לאלעד סתם כדי לבקר חברה.
שיחה עם מישהו די סתם לנימוס.
תהיות.
זה מצחיק. די השתחררתי והכל אבל עדיין כשאני מדברת על זה עולה בי געגוע.

אני עייפה. היום היה מעייף.
אבל הי, אמרתי שאני תמיד פוגשת אנשים שלא ציפיתי לפגוש וזה אכן קרה.
קיצור היה נחמד ועכשיו אני שפוכה ומלאה במחשבות וגעגועים ומזל שאני עייפה כי אי אפשר לבכות.

לילה טוב.

בס"ד

הוא ממש מסקרן אותי.
אני נהנית לשוחח איתו.
הוא אפילו נותן לי הרגשה טובה.
הוא נותן לי הרגשה שזה בסדר שאגיד מה שאני חושבת,
שזה לא מפריע לו.
אבל לא, הוא לא מההשקפת עולם שלי.
חוץ מזה שבשבילו אני אף אחת, יש כ"כ הרבה שקוראים אותו ומפרגנים לו.
למרות שאני נהנית לחשוב שיש בי משהו מיוחד, אני גם מאמינה בזה, פשוט יכולה להבין למה לא יראו את זה (לא משהו מיוחד בקטע מתנשא. פשוט משהו מיוחד בקטע של סגנון דיבור וצורה).
בקיצור, לא יקרה. אבל אני מסוקרנת.

בס"ד

חברה שאלה אותי, קצת בצחוק, אם אפשר לדבר איתי על עוד משהו חוץ מבחורים. תהיתי מה לענות.
אני באמת בן אדם בלי אופקים בכלל חוץ מתובנות על זוגיות, אהבה ודייטים?
באמת אני לא יודעת להחזיק שום שיחה אחרת?
איזה מין אדם משעמם אני?
ממפף.

אתם יודעים?
כשהיינו יחד יכולנו לדבר עד שהגיע שלב כזה שהחיים העמיסו עלי וכבר בקושי הייתי מסוגלת להחזיק את עצמי ערה בשבילו.
לא יודעת אם זאת אחת הסיבות שהביאו להדרדרות, אבל אוף.
אני תוהה עליו, עלינו. ממש תוהה.

אני לא אדם משעמם נראה לי.
אני לא יודעת לפתח שיחות, אני לא יודעת מה אני אמורה לתרום לשיחה, אבל הי, אני אחלה בלהקשיב אז ךשוט תפטפטו טתם ואני אשתוק כדי לא להעיק.
זה מגוחך אבל זה דפוס שתמיד פועל אצלי.
אם אני מעיקה אני נסוגה.
עולם מטופש.
אוף.

באלי שמישהו יידע להתמודד עם זה ויידע להיות איתי.
אולי מתישהו זה יקרה.
בינתיים אני סתם אשאר בלבט על האם אני משעממת או מעיקה או וואטאבר.
בסופו של דבר מי שלא רוצה להיות חבר שלי (בקטע של ידיד) לא חייב. גם להישאר לבד זו אופציה.

לילה.

כן את כותבת יפה ומעניין.
חוצמזה- חשבת על זה שאולי החברה הזאת מוזרה ומשעממת ובלי אופקים? תכלס הכי מעניין בעולם זה לדבר על בחורים. הדבר הכי חשוב בחיים זה אהבה וזוגיות.
קצת בצחוק..

ולכן הכי מעניין בשבילה זה לדבר על בחורים.
את קצ יותר מבוגרת, ויש עוד דברים כבר.

 

אבל זה סתם עילאי ומתנשא מצידי 

בס"ד

 

בעיניי תמיד מעניין לדבר על אהבה, זוגיות ובין השאר גם על בחורים [בצורה רלוונטית בעיקר]. אבל אתה צודק, יש עוד נושאים בעולם. אני פשוט לא מוצאת את הדרך לפתוח עליהם בשיחה ואני גם פחות מבינה בהם.

בקיצור אני אדם מוזר וגם לעצמי קשה לי להסביר את העניין אז אני אשאר עם המסקנה שמי שלא רוצה להיות בקרבתי אני לא אכפה עליו.

אמרתי שקצת בצחוק. אני אוהבת כל מה שענבל כותבת.

בס"ד

 

יש עוד כמה דברים מעניינים פשוט כרגע אני לא במצב נפשי שמאפשר לי ממש להתעסק בהם [פוליטיקה, פילוסופיה]. חוץ מזה שזה באמת מעסיק אותי כרגע

 

אני פשוט לא מדברת עם אף אחד כמעט וזהו.

בס"ד

 

העבר רץ אחריי

אני מתחילה לשקוע בו

זה לא טוב

ממש לא טוב.

 

יש בזה גם צדדים טובים כי זה מזכיר לי איך רציתי להיות, אבל זה לא טוב.

באלי שוב שמחת חיים,

באלי שוב אופטימיות אמיתית,

באלי שוב להאמין בטוב ולא לשקוע ברע,

באלי להאמין באופן כללי,

באלי להתמקד בחיים,

באלי לחיות, אבל באמת.

 

אתם יודעים למה אני הולכת ללמוד פסיכולוגיה?

כי יש לי חלום. אבל תכלס הוא חלום די שאפתני.

מעניין אם אשיג אותו פעם.

אתם יודעים מה הבנתי קצת?

שאני צריכה מישהו שיאמין שאני מסוגלת להגשים את החלום הזה,

שיידע לתמוך ולדחוף אותי.

מעניין מה ייצא מהתואר הזה בסוף.

 

אתם יודעים מה הבאסה?

אני לא מכירה ביינישים בישיבות היעילות.

רק אחד בגוש וכבר העברתי לו פרטים.

אני גם לא יודעת אם אני באמת ראויה למה שאני רוצה.

אני לא יודעת כלום.

אבל אני רוצה כזה.

מעניין אם אנחנו באמת מה שאנשים רואים בנו או שאנחנו פשוט שחקנים ממש ממש טובים.

באלי להכיר מישהו כזה שמכיל את כל הניגודים שאני רוצה.

 

אתם יודעים מה עוד תהיתי?

תהיתי האם הלבוש באמת אומר עלינו הרבה.

לא בקטע של צניעות ודת, בקטע של תרבות.

אם אני הולכת עם עקבים ולק ברגליים כי אני חושבת שזה יפה [חליפות ועקבים זה החלום שלי אבל הוא ממש לא יתממש] זה בהכרח אומר שאני צפונבונית מתנשאת? הרי אני לא ויעידו רוב חבריי אם לא כל חבריי. 

אבל אני באמת אוהבת ללכת עם הסנדלי עקב והשמלות הצרות והלק. זה פשוט יפה בעיניי. אני פחות אוהבת את הלבוש המתנחלי או הדת"ל הסטנדרטי. יותר מתחברת לבני ברק בתחום האופנה.

קיצור זה מבלבל ומעצבן. ועכשיו לכו תמצאו מישהו שיבין את זה ושיקבל את זה שאני אמנם אוהבת להתלבש ככה אבל האופי שלי לא בהכרח תואם את זה אחד לאחד.

בקיצור לכו תמצאו מישהו שיקבל אותי.

 

נו שוין העיקר שמתחילים לימודים ואז בע"ה יהיה לי מעניין ויהיה לי במה להתעסק.

בס"ד

מה אם לעולם זה לא ישתנה?
מפחיד לחשוב שכל החיים יהיו ככה.
לא בא לי.
בא לי שהגוף שלי לא יזייף ועדיף שגם הנפש שלי.
יותר משהדברים עצמם מפחידים, מפחיד שהם תמיד יהיו.

אני לא אוהבת את הפחדים האלו. הם משתקים אותי.
בא לי שיהיה לי טוב.

בס"ד

מה הוא חשב לעצמו שהוא הלך לומר לו דבר כזה?
למה בגלל זה אני מתחילה לחשוב עשרים פעם לפני שאני מגיבה לו בפייסבוק?
אני אפסיק להגיב בפייס' וזהו.
אני ממש גרועה בלהבין סיטואציות וירטואליות, מבחינתי הן כמו שיחה. אם אני מתלבטת אם לומר משהו אני אטרח לכתוב את זה, אפילו שאולי לחלקם זה נראה מטופש. אולי כזאת אני, מטופשת.
זה מעצבן אותי. אין שום סיבה שארגיש רע לגבי עצמי אבל אני מרגישה כל כך מגושמת בסיטואציות כאלה, כל כך לא מבינה. מי ירצה בכלל פיל בחנות חרסינה כמוני? יותר נכון, מי ירצה פיל שמפחד להיכנס לחנות חרסינה כי הוא יודע מה יכול לקרות ואין לו את הכלים להפוך לחיה קטנה יותר?

אוף. מטופשת.

והתואר נתקע. אין לי מושג מה יהיה.
קיבלתי מחשב חדש, אבא שילם. הוא אמר לי שעכשיו אני צריכה להוכיח את עצמי. איך אני יכולה כשאני גרה רחוק, נוסעת בטרמפים ולא תהיה לי טיפת זמן לנשימה?
אולי זאת הייתה טעות ללכת לאונ' עכשיו או בכלל. או אולי זאת הייתה טעות ללכת לתואר הזה. מלא אולי. אוך, אני רוצה תשובה, לפחות אחת.

זהו. קשה לי.

ואת צריכה טרמפ קבוע, זה הכל

בס"ד

באלי למצוא אוצר,
באלי לקבל ירושה מדוד זקן שלא שמענו עליו,
באלי שיהיה לי את היכולת לגור קרוב ולנשום טיפה לרווחה (וגם להחזיר לאבא את הכסף ואז אולי קצת יירד ממני הלחץ להוכיח).

זה מפגר. מאז שאני לוקחת כדורים אני לא מסוגלת לבכות. עכשיו הדמעות פרצו.

מטופשת וזה.

כ"כ מסכים עם מה שכתבת פה, בעיקר על זה שאנשים הם חיים וקיימים אבל לא ישובו.

 

עברתי השבוע על לא מעט הסטוריה שלי מלפני שנים.

חלק עם מי שנפטרה השבוע שהייתה גם ניקית, וחלק עם אנשים אחרים שהיו פעם חלק חשוב מהחיים שלי ואחר כך בחרו (או שאני בחרתי) שלא.

 

ובעולם המודרני זה קל. כל המידע כתוב ושמור וזכור ואפשר רק לקרוא אותו.

אבל הוא לא.

 

הוא מנותק מההקשר, ואם אני אנסה לכתוב אותו דבר לאותם אנשים אז זה פשוט לא זה.

הם השתנו, אני השתניתי.

 

וגם אם אני רוצה שהם יחזרו, זה לא יקרה. הם לא פה.

בס"ד

אגב, אני מסוגלת לקרוא את הדברים מהעבר כי אני זוכרת את ההקשר וגם כי לפעמים אני חוזרת לנקודות שהועלו שם גם ואז כשאני קוראת זה מדבר אלי גם עכשיו. אבל זה מנותק מהאדם ואין מה לעשות, בסופו של דבר האדם הוא זה שעושה את השיחה.

אבל אם את רוצה להמשיך אותו זה לא רלוונטי.

 

 

חלק מהעולם.

בס"ד

 

הקורסים מעניינים כי אוניברסיטה זה מעניין.

אבל אני פח חברתית. אני פשוט אדם סוציומת.

אני רוצה שהוא יהיה פה, הוא הבטיח שהוא יהיה פה, הוא הבטיח שהוא יעזור לי ועכשיו אני זקוקה לעזרה הזאת וזה ממש לא בסדר שהוא לא פה לתת לי אותה.

אף אחד לא מבין אותי. אף אחד. אני לא מצליחה ליצור קשרים, אני פשוט גרועה בזה ברמות לא נורמליות.

אני עייפה. לא ישנתי בלילה בגלל הלחץ ומה יהיה ואיך יהיה.

יש לי עוד קורס מארבע עד שש והוא עם חובת נוכחות אז אין לי אפילו אפשרות להבריז וגם ככה לא היה כדאי להבריז.

אני רוצה לגור פה. אני רוצה לגור במעונות. אני רוצה 1200 שקלים בחודש שיאפשרו לי את זה.

אני יושבת על הדשא לבד עם המחשב ומקלידה פה כי אין לי מיטה ללכת לנוח בה כדי שיהיה לי בכלל כוח לקורס הבא.

זה לא אנושי, זה לא אפשרי, זה אוף אוף אוף.

יש פה מלא סטודנטים, מכל מיני סוגי וגוונים, סטטיסטית בטוח לפחות אחד\ת מאלה שחלפו על פניי יכול\ה לדבר איתי ולמצוא שפה משותפת. אבל לא. אני טובה בלהתבונן בהם, בלראות את אלה שמתחברים, את אלה שבאו עם חברים, אפילו את אלה הבודדים. אני טובה בלהסתכל ולתהות עליהם, אני לא טובה בלבדוק האם התהיות נכונות.

אני עייפה ואם העייפות הזאת תמשיך אני לא אעבור את השנה. באלי לבכות אבל אני עייפה.

 

אני פשוט רוצה מקום. מעניין לי אבל עוד אין לי מה לעשות בחורים כי זאת רק ההתחלה [אני נשמעת נורא, רוב הסטודנטים מתחננים לקצת חופש]. אין לי מקום, לא פיזי ולא נפשי. ז"א יש לי מקום פיזי אבל הוא רחוק מדי ויש לי גם מקום נפשי אבל הוא פשוט שקוע מדי.

לבד. ממש ממש ממש לבד.

אני רוצה שהוא יהיה פה, לעזאזל איתו, לעזאזל איתו, לעזאזל איתו!

הוא היה צריך להיות פה כדי להקל עלי.

עכשיו קשה לי, ממש ואין לי אף אחד. בגללו.

לעזאזל איתו, לעזאזל איתי, לעזאזל עם החברותיות והצורך הזה.

לעזאזל.

לבד.

בדידות.

בכי.

לעזאזל.

בס"ד

סתם זה לא.
אבל הוא לימד את זה בצורה מסוימת והמרצה החדשה מלמדת בצורה אחרת.
הוא היה מובן יותר.
אלוקים יודע מה אני אעשה. רק הוא. אני רק מקווה שיראה לי את הדרך הנכונה בקרוב כי חבל על הזמן והכסף.

אז בשבת עלו לי שוב התהיות.
האם זה מתאים או לא? לנסות בכלל?
זה מפחיד אתם יודעים? זה באמת מפחיד.
מפחיד לי לקבל את ה"לא" ולתהות על שום מה ולמה.
הקטע הוא שאני מראש קובעת שזה "לא". אבל יאללה, זה הכי הגיוני, למה שזה יהיה "כן"?
מישהי אחרת יכולה להיות לו טובה יותר, אני בטוחה.
אבל אוף איתי. אני אוף. הכשלים החברתיים האלה, אפילו שהם מתקטנים עם הזמן, הם מרגיזים וזה מעצבן וזה מתסכל.
העולם מתסכל. אני מתוסכלת.
לנסות או לא לנסות? זאת השאלה.

דיברתי איתה בטלפון והיא נשמעה מבולבלת.
אמרו שהיא בת 65, היא נשמעת בת 80.
היא לא מבינה באמת מה זה אומר. שאלה אם אני מגיעה לכל השבוע. ברור שכל השבוע, אני עוברת לגור שם.
הרכזת לא ענתה לי אז אין לי אפילו למי לומר.
זה כל כך מסובך ומלא בירוקרטיה ואנשים שצריך לדבר איתם. אני לא אוהבת את זה, אני רוצה שדברים יהיו פשוטים וישרים.
אני תוהה איך זה לגור שם.
אוף הלוואי שאמצא בסוף מקום לפחות לשנה הקרובה.
בא לי מקום משלי אבל חתונה אין באופק.
אני רוצה לשבת במנוחה קצת, נמאס לי לנדוד.
"מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור"
בא לי איזו ארץ ישראל כזאת קטנה ופרטית משלי שאוכל לשיר עליה את השיר הזה.

זהו.

בס"ד

זה היה צפוי. מה חשבתי לעצמי בכלל?

בס"ד

ביה"ד שוב. זכרונות רעים.
בד"כ זה הטובים שעולים.
היום הרעים.
לחץלחץלחץלחץ.
אין למי לבכות, לשחרר לחץ.
אני מפחדת שאם אבכה אאבד שליטה.
אני שנייה מאיבוד שליטה.
אמאלה. לחץ.

אוף עם המקצועות האלה. אוף.
אוף עם המרצה המלחיצה. אוף.
בע"ה שלא ימשיך ככה, אני אאבד שליטה בסוף.
אני ממש מעריכה את עצמי שאני מצליחה להחזיק את עצמי בשליטה, וואו.

אני רוצה מישהו/י פה לבכות לו/ה.

(המקלדת שלי זמינה, אם זה עוזר למשהו)

קראתי את הכל מההתחלה כולל תגובות ולא היה לי הרבה מה להוסיף אז פשוט שתקתי אבל מה שאני כן רוצה להגיד לך עכשיו זה שאת אחת מדהימה!

ואני מאחלת לך בהצלחה!!!! בהכל!

וקבלי ממני ו  

 

 

זהו בנתיים

בס"ד

תרגיל וחצי בפיזיקה להגשה ביום שני
תרגיל בכימיה לא להגשה אבל מומלץ לעשות
תרגיל במתמ' כשאת הראשון לא עשיתי, לא להגשה אבל ממש מומלץ לעשות
תרגילים בהבעה לא להגשה וגם לא דחוף לי לעשות כרגע
תרגיל בהדרכת ספריה להגשה עוד שלושה שבועות, ימתין מעט
תרגיל בסטטיסטיקה שבעקרון צריך להגיש אבל עוד אין אתר אז לא כ"כ הבנתי

כל זה עד שבוע הבא. איזה כיף.
מתמטיקה יש היום אז אני אצטרך לעשות עוד תרגיל לשלישי הבא.
יואו העומס.
נו שוין, ניקח שני שיעורים פרטיים ובע"ה נדביק אותם.

בס"ד

אז אפשר לעבור אליה, לאזרחית הותיקה.
היא ממש רוצה, היא ממש ממש מקווה.
אבל זה נכון? זה לא יהיה עלי עוד לחץ?
עוד מעבר, עוד שינוי.
אבל המרחקים מתישים אותי ואני מפסידה המון.
אז מה עדיף? איזה סיכון?
מפחיד לי ואני לא אוהבת להחליט.

זה מצחיק. אני לומדת פסיכולוגיה.
בחייאת, אני עצמי עוד לא מאוזנת בכלל.

יש כמה דתיים נחמדים בתואר, אולי פעם זה יעזור לי גם.
אני תוהה מתי הפעם הזאת בכלל תגיע.
זה נראה כאילו אין סיכוי שמישהו בכלל יסתכל לעברי.
זה הגיוני, אין סיבה באמת.
אלו מחשבות לא כיפיות.

יודעים מה עוד לא כיף?
חראות פעם אחר פעם איך אני עושה טעויות חברתיות.
הבעיה היא שאנשים לא יודעים שאני בלחץ מחברה ושאני עלולה לומר שטויות.
בגחל זה אני רוצה שם.
אני רוצה שימצאו שם לבעיה הזאת.
בסדר, אולי זה לא אספרגר, אבל משהו.
תנו לי משהו להיאחז בו,
להחזיק אותו ולהגיד לעולם:
"הנה, זאת אני, אני מצטערת, באמת.
לא התכוונתי להגיד את הדבר הזה,
ניסיתי פשוט להיות כמו כולם.
הנה,
יש לי פתק מהרופא".
באמת שהייתי רוצה את זה.
זה גח היה מסנן אנשים שלא הייתי רוצה בקרבתי.
אני פשוט רוצה שיקבלו אותי ויבינו שזה לא כי אני רעה או חסרת אכפתיות.
זה פשוט כי אני לא יודעת, באמת.
זה פשוט כי זה מלחיץ אותי,
זה מפחיד.
תבינו, זה קשה לי.

הגעתי למסקנה שיכולים להיות אחלה ימים,
קצת כמו היום,
ואז בסוך היום פתאום חוזרים למציאות הזאת שאין לך אף אחד.
או שסתם נזכרים בו.
אבל הלכתי לבד. ראיתי מלא אנשים הולכים עם מישהו, או מדברים בפלאפון,
ואני לבד.
הזכרון הזה שב אלי.
בא לי שהוא יהיה פה כדי שאוכל לספר לו חוויות,
שארגיש שאני לא מעיקה.
אני רוצה לדבר איתו אבל הוא נעלם.
לעזאזל עם הבחירות שלו.
אוף.

אתם יודעים מה אחת הבעיות?
אני מרחיקה אנשים שהתקרבתי אליהם.
אם אני מתקרבת מדי זה מפחיד אותי כי אני מפחדת שאעיק.
אז אני מתרחקת.
עכשיו התרחקתי ממישהו.
זה מציק,
זה לא טוב.
אני רוצה להיות נורמלית.
ז"א, נורמלית ברמה סבירה.

אני רוצה חברים.
אני רוצה חיים.
אני רוצה להיות עם אנשים.
אני רוצה שאנשים ירצו להיות איתי.
אני רוצה שזה כבר מרשים.
אני רוצה להצליח.
מעניין כמה מהרצונות האלה יתממשו.
(אני גם רוצה להתחתן, אבל בוא נטפל באלה קודם והחתונה גם ככה נמצאת ברקע כי אין הצעות בלאו הכי.
אבל אני רוצה להתחתן, פתוחה להצעות)

בס"ד

כן, כן, אני סטוקרית.
אני נהנית לגלות פרטים על אנשים,
להכיר אותם עוד קצת,
לדעת איפה הם גרים,
מה הם אוהבים,
מי ההורים שלהם
ואיפה הם היו בצבא.
במיוחד כשהם מוכרים לי.
נגיד הוא ממש מוכר לי.
גיליתי שהוא למד בישיבה שגם ההוא למד בה.
אולי משם הוא מוכר לי.
אין עליו פרטים בגוגל, שתדעו.
הוא נראה ממש נחמד.
באלי להכיר אותו.
אני סטוקרית, זה מבהיל אנשים בד"כ.
אבל הי, הוא באמת נחמד ועכשיו אני גם יכולה לדעת מה הסגנון שלו +-.
אז סטוקינג יכול להיות משתלם.
אל תיבהלו, אני לא אדם רע, סתם סטוקרית.
אין לי דרך אחרת לברר, אני לא יודעת להתחיל שיחות.
הוא גם לא נראה הטיפוס שאפשר סתם להתחיל איתו שיחה ידידותית.
אבל הי, אני פתוחה להצעות אם מישהו רוצה להציע לי אותו.
אבל אל תגלו שעשיתי עליו סטוקינג.
קשה להבין שאני לא אדם רע, פשוט סטוקרית.

בס"ד

זה קונספט מוזר ומעצבן.
תחשבו על זה,
בשני דייטים צריך למכור מספיק כדי שלצד השני יהיה בשביל מה להמשיך.
איך אפשר בשני דייטים למכור מספיק?
אוף, זה מלחיץ אותי.
אני באמת לא מבינה איך מתחתנים דרך דייטים.
אם יש משהו שאני רואה בו את אלוקים זה בזה.
זה לא טבעי, זה הזוי ובלי השגחה אני לא מבינה איך זה קורה.
זה קונספט מרגיז.
מה אמורים לעשות?
על מה מדברים?
על מה לא מדברים?
מה נכון?
מה לא נכון?
תכלס, כשזאת פעם ראשונה לפחות שני הצדדים נבוכים.
אבל אוף.
אני בעד להמציא סטארטאפ-
מי שיוצא לדייט נותן צ'אנס חודש בלי לחתוך.
אני יודעת שזה לא יתפוס אבל זה כ"כ נכון.
אחרי שני דייטים לא באמת יודעים הרבה על בן אדם.
זה מפחיד אותי
זה מלחיץ אותי
ואני לא טובה תחת לחץ.

קיצור תתפללו,
אני צריכה שמתישהו זה יעבוד.

בס"ד

 

אני באמת ובתמים רוצה להתחתן.

אני רוצה עד סוף שנה לעמוד מתחת לחופה.

אני רוצה עד שנה הבאה בית משלי.

אני רוצה נישואין, באמת.

אבל למה בדרך הזאת?

אני לא מבינה את הדרך הזאת,

אני לא מבינה את החוקים שלה,

אני לא מבינה כלום.

אני לא יודעת מה לעשות עכשיו,

מה אני צריכה לעשות,

להתקשר או לחכות?

להיות אופטימית או שעדיף להישאר בכוח פסימית?

בכלל, זה מוזר שאני אופטימית, אף פעם לא הייתי אופטימית לגבי הקונספט הזה של דייטים.

יש בו משהו שגורם לי להיות אופטימית ואני אפילו לא פגשתי אותו.

אני רוצה להבריא, אני רוצה להיפגש,

אני רוצה לצאת לדייט הראשון האחרון שלי.

אני רוצה להבין את המשחק הזה ולהצליח לשחק אותו,

אבל זה חסר סיכוי, אני לא משחקת משחקים.

פחח על מי אני עובדת, אני שעה מתלבטת מה לעשות ובסוף מחליטה שלא.

אבל זה לא לשחק משחק, זה כי באמת אני צריכה להתקשר רק למשהו ספציפי.

אבל אני רוצה להתקשר אז זה כן לשחק.

אבל זה לא.

אני מבולבלת.

אני לא אוהבת את זה.

אני לא אוהבת משחקים בלי חוקים.

הם מבלבלים אותי ומבלגנים אותי.

אני רוצה שזה יהיה טוב,

אני רוצה שזאת תהיה פעם אחרונה,

אני רוצה שזה יצליח,

רק פעם אחת, זה כל מה שאני צריכה.

 

נכון שאני לא חייבת להתחתן עם מישהו מוזר?

אז מה שאני לא נורמלית וגם המשפחה שלי לא מי יודע מה נורמלית [בנדוד שלי טוען ככה ויש משהו בדבריו].

נכון יכול להיות מישהו שיכיל את זה ועדיין יהיה נורמלי?

אני רוצה מישהו כזה, שייתן לי יציבות ובטחון.

זה לא שאני לא יכולה להעניק כלום, יש לי מלא מה לתת בתמורה,

רק שיהיה לי את ההזדמנות.

 

אני רוצה להתחתן.

אני רוצה להגיע לסוף המשחק ולגמור בדרך צלחה,

לא בבית כלא.

אשכרה.