הרגע הזה שפשוט תסתכל עליי ותשתוק, קצה אומלל של חיוך אמיתי והמון טירוף בעיניים שלך שמתערבלות כשאתה מסתכל בי. אתה לא מהמעיפי מבט, שמסתכלים ובורחים כי לא מקובל להסתכל בעיניים היום. אולי שניה, שניה זה בסדר, אבל יותר מזה? למי יש כלכך הרבה ביטחון עצמי כדי לא לפחד שמישהו יגלה את המפלצת שבתוכינו כשהוא יסתכל בעיננו? רק אתה. לפעמים אתה מתיש אותי, אדיש למסיחי הדעת שכל הזמן מזמזמים סביבנו, כשאתה מסתכל לעיניים שלי במין רעב, כאילו אתה רוצה לגלות משהו נסתר ממך, משהו עמוק יותר ממה שאני מראה. ואני מפחדת, אני נותנת לך שניה או שתיים, לפעמים אפילו חמש, ואז מין חוש קדמון קם ושואג לי לשמור את הבפנים שלי היטב. ואם תברח. מי יחזיר לי את העומק של עצמי אל עצמי