פפף.

מעצמי.

מהכתה.

מאיך שהמפגש הזה התנהל.

זה פשוט לא היה זה.

היה כיף היה נחמד.

אבל הכתה היתה ככ לא מגובשת.

זה פשוט הטריף אותי.

היינו ביחד שמונה שנים. כלומר עם חצי מהן.

עזבתי אוקי. אני באה ו.. ו.. זה היה כ"כ מבאס

כל אחת עם החבורה שלה.

קבוצות, קבוצות וחוסר גיבוש.

והן פשוט.. הנושאי שיחה הרגישו לי כ"כ זרים.

הסגנון, ההתנהגות, הדיבור..

הכל היה פשוט שונה..

ושוב,

לחשוב אם מה שאני עושה זה בסדר.

לשים לב לכל אמירה שלי כי לכי תדעי מי תעלב ממך

וחוסר שקט.

הדבר הכי טוב שהאולפנא נתנה לי זה שקט.

לא פיזי כי אותו הייתי שמחה לקבל שם קצת

אבל שקט נפשי.

המודעות הזו של להעלב משטויות פשוט לא קיימת שם!

והקו מחשבה שלהן.. נו במת מרכלים עלי..

למה נראלה שבגלל שמרכלים עלי אני אשתנה או אשנה בי משהו?!

זו פשוט חשיבה מעוותת בחיי!

להתנהל עפ"י החברה!

איך הן חיות ככה?!

כל היום מי אמרה על זאת מי עשתה ככה מי עשתה ולמה!

כאילו די! תתבגרו!

ו.. פף. מאמא. ומהם. ששוב שופטים אותי בלי לנסות בכלל להבין.

שהם לא יודעים להכיל אותי.

שהכל זה ראש בקיר.

ופף.

נמאס לי להיות בבית.

באלי לחזור כבר לאולפי.

רק לא לראות את המשפחה הדפוקה הזו.

כאילו די! כמה כבר בנא יכול להידפק עם המשפחה שלו.

לא מספיק אבא דפוק

ולפעמים כבר נדמה לי שאמא עוד יותר ממנו.

ואחיות. לפעמים אני מקווה שיבינו אני מצלפה שיבינו אותי והן פשוט כלום!

והוא.

גם כן אח חמוד.

הוא פשוט השתנה הוא נהיה עקשן יותר מהטמבל.

פפף

אבל בכלל אני צריכה להודות שיש לי משפחה וגם אם יש לי שני הורים וארבע אחיות ואח אז מה חיים תותים!